רובד תחבירי קליל, רובד חומרי קשה, הרבה דילוג, הרבה חוסר שקט. על התערוכה החדשה של דוד ריב
דוד ריב עסק לאורך הקריירה שלו בהתמודדות עם ריבוי של מערכי דימויים – מערכים שקווי המתאר שלהם, המפרידים אותם זה מזה, ברורים. סגנונו נע בין האיקוניסטי לאקספרסיבי, והוא שילב זה בזה טקסטים, ציטוטי עיתונות ודימויים מהמציאות כפי שהיא משתקפת במדיה.
עבודתו עוררה בזמנה שאלות תפיסתיות-אישיות ושאלות תרבותיות-ציבוריות, ואלה עלו לא אחת למול הציטוט או הניכוס הבלתי מדויק, הבלתי משועתק, שהוא הפעיל על הדימויים העיתונאייםהטלוויזיוניים, ומתוך האופן שבו האניש מחדש את המרחב המנוכר של התקשורת החדשותית/פרסומית. עבודותיו ביטאו מעין ריאקציה אנושית למצב הבלתי אנושי של דור הציירים שלאחר הפופ.
בתערוכה החדשה של ריב, שעלתה לאחרונה במוזיאון חיפה לאמנות, מוצג גוף חדש של ציורים. בין אם בגלל ריבוי הנושאים ובין אם בגלל ריבוי העבודות, שסגנונן מעט חזרתי, בתערוכה נוצרת תחושה של דילוג בין עניין לעניין ובין סדרה לסדרה: מציורים העוסקים ישירות במדיות חדשות למופשטים צבעוניים התחומים בשחור אפלולי, מהעתקה אוטומטיסטית כמעט של טקסטים ספרותיים באקריליק לציורי נוף מכפר כליל וציורים של חומת ההפרדה.
תחושת הדילוג עולה לא רק בין הסדרות השונות, אלא גם בין עבודה לעבודה בסדרות עצמן. בציורי "החומה", למשל – ציורי האקריליק של חומת ההפרדה – עובר הדימוי מעין אבולוציה כמעט בלתי נראית בין רמות שונות של הפשטה. גם עבודות הכתב – כמה ציורים בפורמט גדול, המכונסים כולם בחדר אחד – דוחקות בצופה לדלג. הן מספקות שיח תוך-אמנותי מאוד, שטחי מאוד ברמת החומר, על הייצוגים השונים של הפורמליזם: פורמליזם פשיסטי המתגלם בציטוטים מתוך כתבים גזעניים, פורמליזם היסטורי העולה מתוך ספרי היסטוריה, פורמליזם אמנותי המובא מתוך דיון כתוב באמנות. אלא שהקצוות השונות של הטקסט הפורמלי אינם מתלכדים. העבודות, על אף שנושאן כאילו משותף, מקפצות. שוב חוזר הדילוג, ואיתו תחושה כבדה של חוסר שקט.
המופשט הוא הפוליטי
הדילוג הזה, אותה קלילות תנועתית בין העבודות, אינו מקרה. הוא משמש את ריב, כאמן פוליטי, לצורך אמירה אמנותית על ישראליות בכלל ועל ישראליות עכשווית בפרט.
טקסט התערוכה טוען אחרת, אך ריב מציג עבודות בסגנון דומה וחזרתי. הוא עובד בקו מתאר חזק ושחור כדי להביא נושאים שמתארם חזק ושחור לא פחות: פוליטיקה, כיבוש, אי-צדק, פשע. סגנונו החזרתי מבקש לחזק את האמירה הפוליטית שלו, שמתקיימת יותר ברובד התחבירי ופחות ברובד החומרי, וניגוד זה שבין הרובד התחבירי ה"קליל" לזה החומרי ה"קשה" הוא שמגדיר את סגנונו של ריב בצורה המדויקת ביותר. טענותיהן החזקות ביותר של עבודותיו באות מתוך קינתה של דו-ערכיות זו, והישראליות נוסח ריב היא ישראליות של נוקשות ברובד האישי ושל אסקפיזם ברובד הציבורי.
הניגוד הזה ניכר גם באולם שבו מוצגים ציוריו המופשטים יותר ומולם ציורי מלונות. הפעם מדובר בניגוד בין עסקנות של סדר לעסקנות של כאוס ואקראיות, שסדר טקסטואלי מתגלם בה. אחד הציורים המופשטים – "מופשט עם צבעים חזקים" – מבקש לבטא בצבעוניותו, בקומפוזיציה שלו ובעיקר בשמו את ההיפוך והניגוד הללו: עבודה מופשטת שהצירוף הטקסטואלי של "מופשט" ו"צבעים חזקים" בכותרתה מבקש לבטא פעפוע תחושתי.
לנוכח זאת לא מפתיע להיזכר שרוב עבודותיו של ריב עוסקות (ועסקו תמיד) ב"מעניקי השמות" – במדיה. העבודות המופשטות והעבודות הפוליטיות של ריב נקשרות זו בזו באופן שהופך גם את המציאות שבעבודות למעין מופשט אקראי, שכוחו בכך שנותנים לו שמות. שמות אלה, נדמה, הם שנותנים למופשט הזה משמעות פוליטית ונוכחות אנושית.
סוג כזה של טרנספורמציה מתבצע, בתערוכה הנוכחית, בציורים המתארים את סביבות כפר כליל. הציורים נוטים מאוד למופשט, לסוג של בליל, אבל הכותרת והידיעה שמדובר בכפר ערבי, בנקודת קונפליקט, מעמתות בין המופשט לבין ריאליזם פוליטי.
מפלה אוצרותית, מפלה תרבותית
משהו ידידותי למשתמש נעשה ברובד האוצרותי של התערוכה. העבודות הוצבו בחללים הנכונים, סודרו נעימות לעין, ומשהו בישראליות של ריב, בשיח הפוליטי שלו, נעשה על-ידי כך קריא מדי, נהיר מדי.
החלל המוזיאלי עשה רק רע לעבודות. התמציתיות של החללים, שנתנה תחושה של פרקים בנרטיב מעגלי, עודדה את הצופים שלא לקשור עבודה לעבודה, ולהתייחס למכלול כאילו היה עשוי יחידות אסתטיות בודדות ומבודדות – זאת בעוד התוכן הפוליטי של העבודות מדבר בשפה אחרת לגמרי, מלוכלכת יותר, בעלת פחות גבולות.
ברובד התרבותי היה משהו מייגע מעט באמירות שהציע ריב. התרבות הישראלית הדמוקרטית מעודדת אמנות פוליטית. זו תופעה חיובית מאוד, כמובן, אלא שתוצר משולב זה של המציאות הפוליטית הישראלית, של המצפון הציבורי היהודי ושל שפת האמנות החדשה, אינו כרוך תמיד בפרשנות חדשה או באמירה מעניינת. בעודי מביט בציורי ה"חומה" – בתרגיל ההפשטה המתרחש בין ציור לציור, בנוף הכל-כך מוכר שמקיף את החומה מכל עבריה, בסגנון הסכימטי כמעט – איני יכול שלא לחוש אכזבה נוכח סיומת סגנונית זו. נוכח ציור שמבטא מעין עצירת פתע תרבותית מול מציאות נזילה כל-כך.
איני מתרעם על שילובם של נושאים פוליטיים נוקשים עם סגנון אמנותי "פשטני". האכזבה שלי מתערוכות כאלה, שאמורות לבטא משהו מעמיק על התרבות שהן יוצאות ממנה, מתעוררת כאשר העבודות אינן מוסיפות ואינן גורעות דבר מיכולתי האינטואיטיבית לבצע בעצמי הקשרים פוליטיים ואסתטיים כאלה. תערוכות כאלה הן סוג של אכזבה משום שתמיד אתה מרגיש שאין להן דבר להציע לך שכבר לא קוללת בו, בעל כורחך, לאחר שחיית שנים בצל המצב שהעבודות מבקשות לדבר עליו.
בתרבות כשלנו ובמציאות כשלנו, לגיטימי לצפות שאמנות פוליטית תיגע בי במקום שאיני יכול לגעת בו בלעדיה. ריב אמנם ניחן ביכולת לדבר עם הצופה בשפתו הסמויה, האסוציאטיבית, אבל הוא אינו עושה ביכולת זו דבר שניתן להגדירו כמקורי. האנליזה שלו את "המצב" חסרה את העומק האמנותי המשאיר את חותמו הביקורתי, הבלתי ניתן להסרה, על המציאות.
