"אולי הצייר, שרואה את השתקפותו, "שותל" את דמותו לצד אשתו, הניצבת למען האמת לצד כיסא ריק"? על ציוריו של לודוויג יונס
אפשר להביט בתערוכה הזו כסיפור חיים. ראשיתה, מול הכניסה לגלריה, בתמונת נער. בחדר הסמוך תמונת דיוקנה של בעלת הגלריה, דינה, כילדה. תחילת הסיפור הזה היא בעיקר קווי מיתאר רישומיים. ההמשך, שיש לחלץ אותו מתוך סיפורים שונים שמתנגנים כאן, הוא קבוצת עבודות כבדות יותר: שלושה דיוקנאות "בוגרים", מונוכרומטיים, בשחור או בצבעי חלודה; ציור נוסף על ערש דווי; וכמה עבודות אחרות, שדיוקן האמן עומד במרכזן, כמו "האמן ואשתו", שנשוב אליה. אבל נחלוף על פניה לרגע אל סופו של הסיפור: דיוקן עצמי אקווארלי, לכאורה עוד אחד בסדרה, אבל לא - הדיוקן הזה צויר יממה לפני מותו של יונס. העובדה הזו היא זרקור רב-עוצמה. עבודה שעל סף המוות מזמינה זיהוי של מוות בעבודה. במקרים מסוימים זה מתבקש, כמו ב"שירת הברבור" של שוברט או ברקוויאם של מוצרט, אלא שכאן קריאה כזו אינה אפשרית. להפך: זהו הדיוקן העליז ביותר בתערוכה. הוא עליז גם מכיוון שהאמן שם מחייך, אמנם בדל חיוך, אבל ביחס לרצינות השחורה, הדחוסה, של יתר הדיוקנאות, זה שינוי גדול. לחיוך הזה מתלווה פרץ של צבעוניות משתוללת, שנוגעת בפני האמן עצמם. הצבע הזה נמסר בתנועת יד חופשית, מהתלת, במכחול קל ולא-אכפתי לפעמים. העבודה המשוחררת ביותר בתערוכה היא עבודה שהמוות אמור היה להותיר בה סימן נשיכה, אבל תחת זאת נוצר ציור שסולמו מג'ורי, כאילו היה כותב מוצרט, לפני מותו, לא את הרקוויאם אלא את הקונצ'רטו ה"תורכי" בלה מג'ור לכינור.
התערוכה הזו היא התחלה של כמה מסעות אפשריים, כמה סגנונות. עבודותיו של יונס פזורות בעולם, והתערוכה הזו מצביעה על כיווני התנסות שונים. אחת העבודות המסתוריות ביותר כאן היא "האמן ואשתו", שחלפנו על פניה זה עתה. העבודה מבוססת על משחק מראות ולאסקזי: האמן יושב לצד אשתו, שמביטה בו, ולצדו מראה, הפונה אל המתבונן, שגם בה נראית דמותו. המראה "לא יכולה", טכנית, לשקף את מה שניבט ממנה. פתרון אפשרי הוא כי במקום שבו "עומד הצייר" ניצבת מראה נוספת. ואולי הצייר, שרואה את השתקפותו, "שותל" את דמותו לצד אשתו, הניצבת למען האמת לצד כיסא ריק? מי שרוצה תיאור תמציתי של מצב האמן בעולם יביט בתמונה הזו ויבין.
מי שירצה יכול להתייחס לציורים, על רקע ההשפעות האקספרסיוניסטיות-גרמניות, כמימוש של אופציה "אנטי-צרפתית" בציור. לא נראה לי שהחלוקה הזו מעניינת כאן במיוחד, מכיוון שהאקספרסיוניזם של יונס מהול בהשפעות אחרות, ולפעמים הוא נדחק לגמרי מהבד. למשל, ב"ונציה בלילה" נסוך מין סוריאליזם דק, כמעט בלתי מורגש, בציור נוף שכותרתו הלילית מנוגדת לסולם צבעיו הבהיר, שטוף האור. במרכז הציור הזה מעין גשר סימבוליסטי, שעליו שלושה טיילים עולים אל קצה גדוע, חסר, של הגשר, מסלול הליכה שמתווה כיוון אך אינו מגיע לשום מקום, מוביל לאט אל שמי לילה מוארים.
לודוויג יונס - דיוקן עצמי בצבעי מים
לודוויג יונס: תערוכת זיכרון, גלריה נורה, בן-מימון 9, ירושלים (עד סוף דצמבר 2007).
הטקסט פורסם לראשונה בפברואר 2000
