איך יכול אדם לארוז את כל חייו בנפח האחסון הדל הזה? מה לקחת? מה להותיר מאחור?
המזוודה השנייה שלי עדיין בביירות, מצפינה רכוש שלא נראה חשוב די הצורך, ולכן נותר מאחור. זה גורלם של הפליטים והעקורים: תמיד מאחור, לעולם לא חשובים די הצורך
פונתה מביירות ב-17 ביולי 2006 (לסיפור הפינוי של נט מביירות (אנגלית) לחץ)
המזוודות שלי מעלות על הדעת משפחה שהמלחמה קרעה את בניה זה מזה. אחת נחה, פרוקה למחצה, על רצפת חדר המגורים שלי ברוטרדם, שפוכת קרביים כמו הבניינים השסועים שראינו על מסכי הטלוויזיה, בניינים שכבר אינם יכולים לספר את סיפורי דייריהם, שהרי ההריסות מחקו כל סימן של חיי אדם. האחרת עדיין בביירות, פליטה חסרת בית, מצפינה רכוש שלא נראה חשוב די הצורך, ולכן נותר מאחור. זה גורלם של הפליטים והעקורים: תמיד מאחור, לעולם לא חשובים די הצורך במשחק האלים והגרוטסקי של פוליטיקה עולמית ואסטרטגיות צבאיות.
מזוודות: לרוב הן משמשות כדי לציין ניידות. אלא שמה שהוא טיול מבחירה לאחד, התייר, הוא מנוסה ועקירה לאחר, הפליט. איך יכול אדם לארוז את כל חייו בנפח האחסון הדל הזה? מה לקחת? מה להותיר מאחור? את האובייקטים שסביבנו אנחנו טוענים במשמעויות ובסיפורים: רהיט אהוב; צעצוע מן הילדות; מתנה מאהוב. הם שוכנים בהווה, טעוני זיכרון. אובדנם הוא תמיד אובדנה של ההיסטוריה הפרטית. יותר מ-800,000 חיים שהופרעו עד לבלי נשוא, יותר מ-800,000 היסטוריות אישיות תחת מתקפה, יותר מ-800,000 עתידים שנגזלו.
פעם קינאתי באנשים כמו ז'אן ז'נה, שחיו את חייהם על מזוודה. שקבעו את ביתם בחדרי מלון או סמכו אותם על נדיבותם של אחרים. כמה נהדר זה, חשבתי, לא להיטרד בחפצים. להיות חופשית לעקור ממקומי עם בוא הגחמה. כמה נהדר זה, כשאפשר לבחור. ל-800,000 לא ניתנה האפשרות לבחור.
מזוודות עוברות את הגבול הסורי במריצות; מזוודות מועמסות על עגלות, נדחסות לאוניות, משאיות, אוטובוסים ומכוניות. מזוודות גודשות את הפארקים ואת בתי-הספר של ביירות. אלה הנושאים את המזוודות בידיהם כפופים תחת משקל הזיכרון והזמן שנגזל. ומה על אלה שאין בידיהם מזוודות? אלה שלא הצליחו להציל דבר?
בעוד הפצצות ממשיכות לרדת על דאהיה, לכתוש את הדרום לעיי חורבות, אני תוהה על גורל המזוודה שהותרתי מאחור. איפה היא עכשיו? מכשכש לעין-מרייס לעכרפייה, ולאן עכשיו? מי נושא אותה? האם היא עומדת זנוחה באחת הפינות, צוברת אבק, חסרת ערך, חפץ חבוט של מלחמה? והאחרת. אני חוששת לפרוק אותה מחשש שאשכח, שאשווה לכל חזות של נורמליות. האם אנחנו יכולים לפתוח את הארונות שלנו, למצוא מקום לכל הדברים ולהמשיך כאילו כלום? זה לא יכול לקרות. זה לא יקרה.
המזוודות האלה שלי. האם ייפגשו שוב? אילו דרכים יעשו? מתי ימצאו מנוחה, הן וכל המזוודות האחרות?
לינקים מלבנון:
http://siegeoflebanon.blogspot.com/
http://mazenkerblog.blogspot.com/
http://www.raedyassin.blogspot.com/
http://sanayehreliefcenter.blogspot.com/
http://talesfromlebanon.blogspot.com/
http://anecdotesfromabananarepublic.blogspot.com/
