רעש ורוד

"הרגליים העדינות הן רגליים כרותות, המתיזות קילוחים של דם על חלקת העושר הענוגה". על עבודותיה של אלין אלג'ם

"לב עקור עשוי זהב ניצב שם בבדידות מזהרת, מול בועת הנוף הקסומה המגלמת את כוחו של ההון"

עבודותיה של אלין אלג'ם פורשות לראווה את התרבות החומרית של העושר הממשי והמדומיין כאחד. אלג'ם מתעדת במכחולה את כוחו של ההצבר: נעלי-עקב מחודדות, מכוניות בוהקות, אופנועים, משקפי-שמש, שיחים שנגזמו בקפידה. התמונות מוסרות אחווה של צרכנות "בריאה", שכן הראווה, כפי שמציין גי דבור, "היא בראש ובראשונה השקפת-עולם שהיתרגמה לחומר". [1] העבודות מזמנות הצצה אל החלל הפנימי של הפנטזיה. בעבודה אחת נגלית לעינינו חווילה גיאומטרית לבנה ומדודה, המונחת כלאחר-יד על משטח גזום של דשא. הבית מאובזר כולו בחלונות הזזה גדולים. מערכות-ישיבה רכות נשקפות מפינת-ההסבה. הרהב הפנוראמי של הבית מתנקז אל בר?כת-השחייה הצלולה, המכפילה באור יקרות את העושר שנח על גדותיה. גם בעבודות אחרות נתחם העושר החלומי, בין משטחים בוהקים של מים לשמים נטולי כוכבים. גם בהן נשקפת ע?צמתו של השפע מן הזיקוק האסתטי המינימליסטי ומן הגימורים המוקפדים. גם בהן מוצג לראווה המשאב החשוב מכול: הזמן הפנוי. [2] 

הזמן הפנוי, המאפשר לצעוד בנינוחות על נעלי-עקב דקות, להשתרע בלובן הצח של כיסאות-הנוח הרכים, לטבול בקרירות המפתה של בר?כת-השחייה הפרטית, מנכיח את חיי העושר העכשוויים. יחד עם זאת, העושר הזורח ממעמקי הבית חושף גם תמונה של בדידות מזהרת. זהו זוהר בלתי חדיר הקיים כשלעצמו, מוקף בחגורות שקופות של כוח וע?צמה. תעשיית החלומות הפנטזמטית היא אי מבודד וריק; עולם חומרי, אימפרסונאלי, חמקמק ומדומיין. העושר קיים תמיד בגדר אפשרות, אך המגע הממשי עמו חלקי ומקוטע. ניתן ללכוד את העושר לפרקים: במהלך חופשה אקזוטית, באמצעות פריט-לבוש יקר, או במסעדה יוקרתית. העושר יהיה שם תמיד כאמצעי זמני לניהול רושם, או כפעולה של חקיינות, אך לעולם לא כדבר עצמו. הגלובאליות של הדימוי הזוהר ואופיו הסימולקרי, הפכו אותו למעשה-פסיפס של ציטוטים ושברי ציטוטים. הניסיון להיות עשיר, להיראות כעשיר, נדון למסע מקוטע של חיפוש והתחפשות מתמדת – היברידיות במיטבה. גם המדיום האמנותי בו בחרה אלג'ם, מנכיח בו-זמנית, תחושה של ריאליזם חריף וחוויה של אי-ממשות. ההיברידיות מצויה בפער שבין הקליפה הנוצצת של הדימוי לשגרה הרוטינית של היומיום. ההכלאה הפיקטיבית, הזוהרת, המדומיינת, נוכחת בעבודות רבות. כך למשל, בסדרת עבודות המוקדשת לשם – אלין – שמה הפרטי של האמנית, מוטבעים דימויים סימבוליים של עושר בדימוי האירופאי המיוצג בשמה. אלין רותמת את האותיות המרכיבות את שמה אל תעשיית החלומות: בעבודה אחת נכתבת חתימת השם בסלסול אלגנטי נודף יוקרה, באחרת נגזרות האותיות מתמונת-נוף זוהרת, באחרת הן נוטפות כחול אוורירי שהותז ברישול מוקפד, ובאחרת הן נוצצות בכבדות מוזהבת. גם הגוף הפרטי, הנושא את השם אלין, אינו נמלט משלטון החומר. בפורטרט אחד הוא נעטף במחשוף שחור ומהודר, באחר הוא שרוע בעירום מלא על מצעי משי רכים.

אלין אלג'ם - ללא כותרת, 2005

אולם העושר החלומי, הנכסף, הוא תופעה כפולת-פנים. המבקשים לביים את חייהם לאורו מסתכנים בגלישה אל חיקו של דימוי מסוג אחר: כוחני, וולגרי ומנכר עיניים. סצנה אלימה מסוג זה מופיעה באירוע המצליב יחד מזון, י?קרה וכוח. בעבודה "ללא כותרת",  נראה זוג ידיים מעודנות, עדויות טבעת יקרה, הנוברת בגוש מדמם של בשר חי. הבשר מוטל על שולחן שחור בין כוסות בוהקות של יין. היד הנוברת בבשר היא הקצה העליון של "שרשרת המזון" – הניצחון הקפיטליסטי בהתגלמותו. עבודה אחרת מחסלת את "אפקט סינדרלה" המיתולוגי. בעבודה נראים סנדלי עקב מוכספים שהונעלו על כפות רגליים עדינות שציפורניהן משוחות בלק אדום. אלא שהרגליים העדינות הן רגליים כרותות, המתיזות קילוחים של דם על חלקת העושר הענוגה. גם העבודה "Heart of Gold" עוסקת בבשר החי. לב עקור עשוי זהב ניצב שם בבדידות מזהרת, מול בועת-הנוף הקסומה המגלמת את כוחו של ההון. הייצוגים האלימים של העושר גוררים את הצופה אל היברידיות מסוג אחר: אל שעטנז מורכב של דימויים סותרים הפועלים זה כנגד זה. דומה כי העבודה המציבה במרכזה את מקפצת הבר?כה הפרטית, מסכמת את פניה הרבים של הראווה הכוזבת. המקפצה הלבנה ממוקמת מול משטח אטום וריק. מיקומה חושף את המרחב הנכסף של העושר כמרחב פנטזמטי מפוברק, המציע זינוק נחשוני אל חיקו של האי-מקום.   
 
 
המאמר פורסם לראשונה בכתב העת הכיוון מזרח, גיליון מס' 14: צועקים את שמך בלשונות רבים – על זהות היברידית בישראל 
דליה מרקוביץ' חוקרת ואוצרת. ערכה בעבר את כתב-העת "הכיוון מזרח" בשיתוף עם קציעה עלון.
 
1: גי דבור, חברת הראווה, מצרפתית: דפנה רז (הוצאת בבל: תל-אביב 2001 [1967]. 
2: ובלן תורסטין, 1999 [1953], "התיאוריה של מעמד 'בעלי הפנאי' – מחקר כלכלי של מוסדות"., תרבות, תקשורת ופנאי בישראל היבטים השוואתיים. עורכים: א. כ"ץ, י. ינוביצקי (האוניברסיטה הפתוחה 1999  [1953], עמ' 83-69.