או: מינימליזם הוא תוכן שאלת הציוריות
ספקנות מצב האמנות ביחס לראייה, ביחס ליכולתה של העין למדוד, עומדת במרכז המהלך של עבודותי האחרונות. העבודות מראות כיצד העין אינה יכולה עוד להעיד על האופן שבו מתגולל העולם שממולה, על אודות ייצוג המציאות שהשתבש, על כך שהורגלנו לראות תוך כדי שיבוש שאינו בר תיקון. משסע לתיקון, מקרע לעובדה, מתנסחת עתה שוב השאלה: "מהי הציוריות במקום בו הראיה אינה יכולה להוות עוד עדות?". זו שאלה שזכתה לתשובות רבות בתולדות האמנות, ומנוסחת מחדש באמצעי הייצור החדשים, דרך המצלמה הדיגיטלית ומצלמת הטלפון הסלולרי.
במקום להעצים את זכרון התמונה, להעמיס באינפורמציה כפי שנעשה בעולם האמנות היום, עבודותי מקצינות את האפשרות של נוכחות הציוריות בייצוג מינימליסטי גמור, כזה שהוא עוד פחות ממה שהורגלנו אליו באמצע המאה שעברה, כזה שהוא תוכני ולא צורני. רדידות הזיכרון וריקנות הדימוי, הצילום בכמעט דרגת האפס של האינפורמציה (התמונות אינן שוקלות יותר מ-2kb), מציב את הציור בגבולו הרחוק יותר שבאפשר: מהו הכתם אם אין מאחוריו כל חוויה, כל ר?א?י?ה, כל עדות? מהו המרחק האסתטי אם הכל כל-כך צמוד לגוף, צמוד לעין, צמוד להדהוד הזיכרון החלול של החוויה המציאותית באורבניזם הפוסט-מודרני?
הכתם הנוצר בתמונה, הנוף שאינו אמיתי או שקרי, שאינו ייצוג או אובדן כושר הייצוג, שאינו אלא רקמה דקה ביותר של שרידי אור מינימליים, של פרטים חסרי משמעות, של צבע שאינו מכיל את צבעוניותו, הם המגמה שלי בציור העכשווי. מחיקה והלבנה של הזיכרון, הרחקת העדות דווקא בתוך המרחב האטום שבתוכו נכלא המבט.
הערעור על האמנות הרטינלית נעשה כאן באירוניה דקה של ייצוג–לא-ייצוג, של הפוך על הפוך על הפוך: הנוף האורבני שולח לנופים עטורי הנשגבות של הטבע הרומנטי, של הרגע שהאדם המודרני נפרד בו מהאפשרות (הפנטזמגורית) לראות את הדבר עצמו, והוא עתה מותנה ברצונו של המדע, ביכולותיה של הטכנולוגיה, בהיות-תלוי בכלים מחוכמים ומעודכנים כדי לראות, כדי לדעת, כדי לידע את אשר המכונה רואה ויודעת. אותה אני מבקש לשבש, לסרק את הפיקסלים בניגוד לכיוון צמיחת השיער שלהם. הציור כשפה נוכח בחוץ של התמונה, שפה שאינה דיבור ואינה מצליחה להתהפך פנימה. שפה שאינה מסמן או סימן, שהיא המינימליזם בעצמו כתוכן האחרון שהוא שולח לעבר עצמו, מבט רגעי הפוגע ומתאחה-מתאחד לרגע, להרף העין המעביר את הכאב המטריד, את המבע של הספק.
