"קטטוני? למה? זה הרי כל-כך נעים!"

מלטף ומשכר: כניסה אל קניון ארנה היא כניסה אל כל המקומות

יצאנו לקניון, אבי אמי ואני, בדרך לחדש של קוסטריצה, "חוויה צבעונית חושנית ומאוד-מאוד מומלץ", כמו שהיללה אותו קודם לכן חברתה של אמי, בלי לשכוח לציין ש"רק אני אומרת לך מראש שזה שעתיים וחצי".
כדי לחזות ביוגוסלביה ההרוסה צריך להיכנס לדיסנילנד, כפי שכינה אבא שלי את קניון ארנה, או ללאס-וגאס, כפי שכינתה אותו אמי. למעשה, זוהי החוויה הצבעונית והחושנית האמיתית, ובל נשכח לציין שגם זה כמובן מאוד-מאוד מומלץ.

האינמקום

כמו השטרות של אמריקה, הקניון הזה קיים בברכתו של האל. ואולי נאה יותר להגיד, הקניון הוא רצונו של האל. הוא מפעל פונדמנטליסטי ענק ורב-מצוות. קונגלמורט של אלוהים פרוטסטנטי המחותן עם שטרות מנצנצים. את ההיתר לפתיחה בשבת קיבל מוטי זיסר, היזם הדתי שמאחורי ארנה, מכמה מגדולי הפוסקים של הציבור החרדי, ובהם הרב שמואל אריה שטרן, הרב אלישיב והגר"ש ווזנר – וזאת בתנאי שהדיווידנדים שיקבל על הפעלת הקניון בשבת (כ-30% מכלל הרווחים) יועברו לצדקה. הקנייה בקניון הופכת כך אוטומטית לעבודה דתית, עבודת השם.

כשהגענו לקומת המסחר לא יכלה אמי עוד להכיל את התפעלותה. "תראה איך זה מפוסל", קראה בהתלהבות וסחטה פרץ צחוק עליז מצעיר וצעירה מחומצני רעמה שהביטו בנו בסקרנות ואף הרהיבו עוז לקרוץ לי בשובבות

ארנה אינה ישראל. זו טריטוריה בינלאומית. הקניון הכריז זה לא כבר על יציאתו מתחומי הדין הטריטוריאלי והלאומי. כמו שדה-התעופה, שהוא מחוץ לטריטוריית המפות, הקניון הוא הכלמקום של שומקום. המקום הסטרילי שבו אנחנו יוצאים מתחומי הזהות שלנו כבני לאום וחברה מסוימים, ומתמכרים לחוויה האוניברסלית של הקניות. הקניון הוא טריטוריה של הקפיטליזם, והכניסה אליו היא הכניסה לכל המקומות ;למקום ה"נורמלי" של המציאות השפויה של קפיטליזם משוכפל, הרחק מישראל של הממשי.
הקניון, כמו הטריטוריות המשוחררות של מועדון הים-התיכון, שוכן על החוף, ליד המרינה בהרצליה. המון הספינות הבוהקות העוגנות שם מסמלות את האפשרות הפנטזמטית לעזוב כל רגע ולצאת אל הים.
המלחים שעומדים בכניסה למתחם הסטרילי של הקניון לבושים כמו המלחים שעזרו למרקו לחפש את אמו האבודה. בתוך המתחם, על כלי רכב דמוי מטוס משנות השלושים, נוסע טייס משופם בכובע עור; הוא מתחכם לעוברים ושבים באיטלקית, ומזכיר ודאי את יריבו הממולח של פורקו רוסו. בתוך הקניון, במין קריאת תיגר בוטה במיוחד על הגיאוגרפיה, נמצאת ה"יערנה" – יער טרופי מלאכותי שנבנה במיוחד בשביל הילדים. 
ערב רב של צעירים, קשישים ואף חרדים צופה במשחקה של מכבי תל-אביב מול פאוק סלוניקי על המסך שבאחד משלושת הרחובות של הקניון הגדול. מתחת למסך מתרחשת תחרות קפוארה, והקהל מוחא כפיים בהתלהבות למשחק ולמתחרים כאחד.

האינאדם

אמריקה היא שכפול, אבל מה עם שכפול של אמריקה? מה עם שכפול של שכפול? קניון ארנה הוא יצירת שמאלץ מורכבת, אורגנית, רבת ממדים ורבדים. בידי האומן שבנה אותו הפקידו תקציב עצום (140 מיליון דולר, לפי ההערכות), שהיה גורם לבכירי האומנים והארכיטקטים בעולם להיאנח בתשוקה. ליהודי הדיאספורה יש את דניאל ליבסקינד, ולנו יש את האדריכל בן הופנברג המצוטט כמי שאמר על ארנה, יצירת המופת שלו, שיש בה יותר תיאטרון מארכיטקטורה; כמו שאומר על ארנה האדריכל יוסי מטלון, עומד בה למכירה הסיפור, לא הסחורה.

בין הצרכנים לקניון יש תהליך של הפריה הדדית. יישותיהם מתמזגות לכדי יישות אחת, שפרי בטנה הוא מחזור הכסף והחיים המתחדש תמידית

מעלינו, בתקרה, יש שמים כחולים ופתוחים עם עננים סמליים מהסוג שקופידון היה עשוי אולי להגיח מאחוריהם. השמים מעניקים למבקר  אשליה של חופש חושני וחסר גבולות. המרפסות המקושטות של החנויות נראות כמו עירוב של המערב-הפרוע מבית-היוצר של הלונה-פארק בתל-אביב עם שיק יווני עתיק מדיסני, וקצת אירופה של היוגנד-שטיל מאיזו מרמלדה או מרציפן אוסטריים. העיצוב הססגוני מפציץ את המבקר בצבעוניות קאמפית כמעט פסיכדלית (אם אתם מתכוונים לקחת טריפ בקניון, זה המקום!).
כשהגענו לקומת המסחר, שחלקה הועתק מהכפר הטוסקני בלאג'יו, לא יכלה אמי עוד להכיל את התפעלותה. "תראה איך זה מפוסל", קראה בהתלהבות וסחטה פרץ צחוק עליז מצעיר וצעירה מחומצני רעמה שהביטו בנו בסקרנות ואף הרהיבו עוז לקרוץ לי בשובבות. זו היתה קריאה להערה ולהארה. הוראה להתעורר מהתרדמה, מהדחקת קיומו של הקניון. האנשים נראו כאילו הם יודעים בדיוק מה הם רוצים, ונראה היה שהם מקבלים בדיוק את זה. מרחק כמה חנויות מהם ניתן היה למצוא רבים אחרים כמותם. אנשים שונים בתכלית מאלה שראיתי ברחוב בדרך לקניון: מחוטבים יותר, הדוקים יותר, מחוטאי מבט, מרוצים יותר. הם לא רק קונים בקניון. הם גם מתאהבים בו. לא רק בפיתויי הקניות שלו, אלא גם בפיתויי האהבה שלו, בעלילותיו הסוערות ומלאות היצרים. היום אנשים מתחילים עם בחורות בקניון והולכים יחדיו לעשות שופינג ולחוות את ניצוצות ההתרגשות הנצחית של האהבה.
אנשי הקניון. זן חדש שהולידה לנו האבולוציה. הם שונים בתכונותיהם ובאופיים. הקניונים עוברים אבולוציה, הצרכנים עוברים אבולוציה. בינם ובין הקניון יש תהליך של הפריה הדדית. הצרכנים יוצרים את הקניונים של העתיד, והקניון יוצר את הצרכנים של העתיד. יישותיהם של הקניון ושל הצרכנים מתמזגות לכדי יישות אחת שפרי בטנה הוא מחזור הכסף והחיים המתחדש תמידית של הקפיטליזם, כוח מיסטי שהקניון הוא היכל קדושתו.

האינזמן

"זה נורא יפה", אמרה אמא כשנכנסנו לאולם. "יפה?", אני שואל. "זה מטורף! אני לא מבין איך את לא משתבצת! אם היו מושיבים אותך לפני שלושים שנה ושולחים אותך בזמן למקום הזה, לא היית עוברת למצב קטטוני? מה היית חושבת לעצמך?".
"קטטוני?", היא שואלת בפליאה. "למה? זה הרי כל-כך נעים".
זה אבוד. מבחינתה, כמו מבחינתי, הקניון כבר מחק את כל מה שהיה לפניו. הקניון תמיד היה פה. מרגע שנכנסת בשעריו נכפית עליך ממשות קיומו בצורה כה מלאה, עד שנדמה לך שהקניון היה פה מאז ומעולם. שלא היה פה אי-פעם דבר אחד מלבדו.
קניון. איזו מלה נפלאה. כמו שהמטריקס הראה לנו, הקניון הוא בדיוק כמו המלה שקדמה לו בשפה העברית ושגם היא נמחתה לחלוטין עם הופעתו של הקניון הקפיטליסטי. Grand Canyon. הקניון הוא המדבר של הממשי. מקום של שומקום. היכל חיים ללא חיים.
את המלה קניון טבע דוד עזריאלי, אייל הקניונים הישראלי-קנדי שייבא לארץ את התאומים הישראליים של עזריאלי ואיתם את ה-11 בספטמבר. קניון, מהשורש ק.נ.ה. אבל איך בדיוק? זה נשמע כמו סוג של מצב. הקניון – שפע לא מוגבל ששייך לכולם ולא שייך לאף אחד. שפע שלא ניתן לגעת בו, ואשליה מנחמת כל-כך. טריטוריה הזויה שמחוץ לכללי הממשות. ויש אומרים שקניון זה צירוף של קניות פלוס חניון. הכאן והעכשיו המוחלטים של תענוג הקניות, והאפשרות ההיפותטית להמשיך הלאה לכל מקום אחר. השום מקום והאופציה להמשיך לשום מקום הבא.