על התערוכה "הבתים שבבית גרים בדירות" - מטענים של עבר באמנות ובקולנוע בישראל. מוזיאון פ"ת, אביב 2008
"תרבותם של בני האדם היא חלק בלתי נפרד מהם כמו פניהם או שמם. היא אינה תוספת על קיומם כיצורים אנושיים, כי בלעדיה הם אינם יצורים אנושיים", כך טוען פרופ' אבי שגיא בספרו "המסע היהודי-ישראלי: שאלות של זהות ושל תרבות". התרבות היא שמעצבת את תודעתו וזהותו של אדם - את שפתו, אמונותיו וחומרי הזיכרון שלו. במציאות החברתית העכשווית, יש הבוחרים בעמדה רב-תרבותית מורכבת, המאפשרת לאדם לשמור על תצריב הזהות החקוק בו מבית לצד דיאלוג עם סביבות תרבות חדשות.
האמנים המציגים בתערוכה, שנולדו לתוך מסורת תרבותית כזו או אחרת בתוך הבית פנימה והקשר תרבותי ישראלי בחוץ, בחרו לחזור אל גרעין הזהות המעצב שלהם לא באופן אוטומטי אלא בדיאלוג בין-מסורתי. הם רואים בתרבות המקור המשפחתית שלהם מעיין נובע המאפשר להם לכונן זהות תרבותית שלמה יותר לצד הקשרים אחרים, ואת המהלך הזה בחרו לבחון בשפת האמנות והקולנוע. האמנים, המייצגים דורות שונים וזיקות תרבותיות שונות, מנסחים בדרכים מגוונות זהות רב-תרבותית.
שם התערוכה "הבתים שבבית גרים בדירות" (שורת הפתיחה בשירו של אבות ישורון "הגג חור מן העולם"), מסמן את השבר הביוגרפי והתרבותי של דור המהגרים כנקודת המוצא לתערוכה זו, שיוצריה שייכים אמנם לדורות אחרים - בניהם ובני-בניהם של אותם מהגרים - אך יצירתם שואבת את חומריה מהבתים שמורשתם נעזבה ונמחקה (מסיבות אלה ואחרות) בתהליך הבנייה המואץ של היישוב היהודי בארץ-ישראל.
אקלים כניסת ה"אחרים" (ביטוי שגור בפי חוקרי תרבות רבים) בעשורים האחרונים סלל מחדש את דרך הגישה אל תרבויות המקור של המהגרים. תרבויות אלה, שנחשבו קודם כ"אחרות", החלו נבחנות על-ידי יחידים וקהילות מפרספקטיבה תרבותית חדשה. על רקע זה התאפשר העיסוק בזהות אישית גם בתחומי היצירה השונים (ספרות, שירה, קולנוע, אמנות פלסטית), והמהלך נבחן בתערוכה באמצעות עבודות של אמנים משני דורות: בני הדור השני להגירה, שעל פי רוב גדלו במשטר תרבותי אחדותי ומאחד - ובני הדור השלישי, שכבר גדלו בישראל המפרקת והמחפשת (יש לציין ששינוי זה בתפיסת הזהות קשור הדוקות לשיח העולמי, המתלבט באותן סוגיות של התפוררות הזהויות הלאומיות ההגמוניות והתעוררותם של "אחרים" המבקשים קול לעצמם).
הנתק הכפוי בין עבר להווה אשר אפיין את התפיסה המודרנית, והשבר ברציפות ההיסטורית הולידו עיסוק-יתר בעבר וצורך בנראטיב השב ויוצר חיבור לכיד בין הזמנים. דחף פנימי לדעת אירועים מכוננים שזמנם עבר אך השלכותיהם מורגשות היטב בהווה - מוצא ביטוי גם בתהליך הפסיכואנליטי, החותר להבניית סיפור חיים שמבנהו ברור וסיבתי, סיפור ששלמותו היחסית נותנת לאדם משמעות. מכאן הצורך העמוק בעיבוד מחודש של נראטיבים משפחתיים, המניע לעתים קרובות את תהליך היצירה, וגם את יצירות האמנות והקולנוע המוצגות בתערוכה זו.
אורית חסון ולדר - Hebron: Create a House, Create a Family, אנימציה, 2008
בעבודת האנימציה Hebron: Create a House, Create a Family, המתכתבת עם משחקי מחשב המאפשרים לברוא משפחות ומהלכי חיים וירטואליים, חוזרת אורית חסון-ולדר אל טראומה מכוננת בהיסטוריה המשפחתית שלה - רצח הורי סבה, הרב חנוך חסון ואשתו קלרה, במאורעות תרפ"ט (1929) בחברון. זו הנקודה בעבר שממנה החל להתגלגל סיפורם של בני המשפחה, הגירתם מחברון, היטמעותם בסביבה חדשה והינתקותם מסביבתם התרבותית הקודמת. הדמויות, המופעלות כבמשחק מחשב על-ידי משחק מדומה, מעוצבות ומתנהגות על פי מערכת הקודים של משחק ה"סימס" המוכלאת עם מנהגי המזרח, כשהן מערבבות הווה ועבר, שפות (אנגלית, עברית, לדינו) ותרבויות (תרבות אמריקאית עכשווית ותרבות מזרחית מסורתית). האמנית נוגעת בסיפור המשפחתי באירוניה ובאמצעים של הזרה והרחקת עדות. המסגרת המשחקית מאפשרת למשחק-צופה לבנות נראטיבים אלטרנטיביים משל אפשר היה לשנות את ההיסטוריה ואת קורות המשפחה.
הנתק מן העבר, טוען ההיסטוריון הצרפתי פייר נורה, שולל מן האדם המודרני את הזיכרון הספונטני ומטפח בו "זיכרון ארכיוני" - תחליף זיכרון שנוצר בפעולות תיעוד הנעזרות במסמכים חומריים, בשרידים מן העבר, בתצלומים וכיוצא בזה, שהופכים יותר ויותר ל"מחוזות הזיכרון" האנושיים.
נטע ליבר-שפר - מתוך הסדרה "שלבי ביניים", עפרונות פסטל על נייר
נטע ליבר-שפר (דור שלישי למשפחה ממוצא גרמני) מנסה לקבע את הזיכרון באמצעות פעולת הציור. בשתי סדרות של עבודות נייר – "שלבי ביניים" (עפרונות פסטל) ו"עבודת אדמה" (אדמה אדומה ומים) - היא מתמקדת בהתרחשויות שוליות מזמן עבר, בנראטיב המתגלם בתצלומים המהווים בסיס לציורים, תוך תנועה בין זמנים ובין דמויות מוכרות ואנונימיות. תצלומים מיניאטוריים הופכים לניירות גדולי ממדים ואירועים שוליים מקבלים נוכחות מונומנטלית שיש בה מן ההנצחה. כותרת הסדרה "עבודת אדמה" מזמינה הקשרים ציוניים-מקומיים, העומדים בסתירה לאותם אירועים ונופים מזמן ומקום אחרים. הדמויות, לרוב קרובי משפחה, ניצבות בדרך כלל במרחב זר ופתוח כמו יער או ים, במצבי תודעה שבין ידיעה לאי-ידיעה.
תמיר צדוק - מתוך הסדרה "בורקס פלמסטילס"
בסדרת התצלומים "בורקס פילמסטילס" מנסה תמיר צדוק (בן להורים ילידי תימן ולוב) להתקרב אל הסביבה התרבותית של הוריו ולחקור את התרבות "המזרחית" אף הוא מכלי שני, בהתבססו על ז'אנר "סרטי הבורקס" שנפוצו בקולנוע הישראלי בעיקר בשנות ה-70. צדוק יוצר סיטואציות בדויות בעלות משמעות אישית, הנראות כאילו נלקחו מסרטים. בסצינות מבוימות בקפידה, בהשתתפות חברים, בני משפחה והוא-עצמו, הוא שותל את המשתתפים בייצוגים הסטריאוטיפיים (מזרחיים או מגדריים) שאפיינו סרטים אלה, באופן המאפשר את בחינתם-מחדש. העניין באופן ייצוגה של התרבות המזרחית, שצדוק חש מנותק ממנה, התעורר אצלו מתוך קריאה בטקסטים מתחום ביקורת התרבות (הדנים באופן כינונה של המזרחיות על ידי הגמוניה אשכנזית-אירופוצנטרית) - אבל במהלך העבודה על הסדרה התפרקו הדימויים מחד-מימדיותו של ז'אנר הקולנוע ונפתחו לדיונים אישיים ואמנותיים נוספים. התשוקה לדעת את העבר והחתירה לאיתור נקודת ההתחלה המכוננת את סיפור החיים, מזינה גם את מדיום הקולנוע. הוא מיוצג על-ידי "טקסטים קולנועיים" קצרים שהוכנו במיוחד לתערוכה, ובהם מתכתבים היוצרים עם סרטים קודמים שעשו ונסבו אף הם על שאלות של זהות עצמית בהקשר תרבותי.
עידו הר - בני דודים, 2008
בסרט הווידיאו "בני דודים" שיצר הבמאי עידו הר לתערוכה הוא בוחר לחזור אל חומרים שצילם לסרטו הדוקומנטרי "סבא סיביר" (מ-2004 ). מסעה של אמו לנובוסיבירסק שבמעמקי רוסיה כדי לפגוש את אביה לראשונה בחייה, הוא הנרטיב העומד במרכזו של הסרט ההוא. כעת הוא ניגש אל שולי המפגש ולא אל מרכזו. מן החומרים שצולמו בנסיעה ההיא, הוא נוגע בדרמה זעירה: שיר רוסי ישן שדיבר אליו עוד לפני שידע שזה אחד השירים שזכרה אמו מילדותה שלה וקשור לאותו סבא. השיר חוזר ועולה דרך דיאלוג אינטימי עם בת דודתו הרוסיה, דרך מפגש עם תרבותה - תרבות אמו ושורשי הזהות של הר עצמו, ודרך שירתה של זמרת בתפאורה הבארוקית של בית קפה במוסקבה.
דוד אופק "מפגיש" בחלל קולנועי אחד את דמויותיהן של סבתותיו העיראקיות בעבודתו "שתי סבתות" שנעשתה אף היא במיוחד לתערוכה. סבתא אחת "מצוטטת" מתוך סרט הביכורים שלו "בית" (מ-1994), בו חזר לראשונה אל שורשי משפחתו בעיראק סביב אירועי מלחמת המפרץ הראשונה, ואילו סבתו השניה, "מצטרפת" אליה בשיחות שצולמו עם צאצאיה ועימה סביב חגיגת יום הולדתה המאה שהתקיימה לא מכבר. שתי הנשים הבאות בימים, מצטיירות כדמויות מפתח מכוננות במשפחה וכמוליכות זיכרון אל חיי המשפחה הרחק בעיראק שלפני העליה לארץ. דיאלוג עשיר וחיוני בין הדורות עולה דרך חזרה אל סיפורי מפתח מן העבר, אל צלילי השפה והמוסיקה של תרבות המקור של המשפחה.
שאלת הזיכרון צפה ועולה מאליה כשעוסקים בעבר ובבניית נראטיבים ביוגרפיים. הזיכרון המזין את העבודות שלפנינו הוא בעיקר "זיכרון חווייתי", אליו מנסים האמנים להגיע שוב לאחר שנפגע והודחק בעקבות נתק הזהות הכפוי שחוו הוריהם או סביהם, בין היתר בחסות אתוס "שלילת הגלות" שליווה את שנותיה הראשונות של המדינה. אובדן הזיכרון החווייתי הוא תופעה מוכרת אצל מהגרים ובני-מהגרים באשר הם, בשל הצורך המיידי להיטמע במרחב תרבותי בעל קודים חדשים.
יעל ברלב - טיפול שורש (פרט ממיצב), 2008
פריטים המצויים בבית מהגרים מזרח-אירופי טיפוסי (למשל מפיות תחרה חנוטות בתוך מסך נייר) או קיר של "כוסות רוח" (באנקעס, ביידיש) – חפצים שהקשרם גלותי, אך כאן הם מאורגנים בגריד "מודרניסטי" – הם חלק מן המרכיבים את המיצב "טיפול שורש" של יעל ברלב (בת להורים שעלו מפולין). כוסות הרוח מוצגות כאן לראווה כמו כדי "להוציא החוצה את החולי" ולהעמיד בחזית את המוסתר והמוכחש. כפי דרכן להיצמד לגוף באמצעים של שאיבה ויניקה, כוסות הרוח "חודרות" ומותירות סימן בדומה לחותם התרבות "משם", הטבוע גם באמנית על אף נסיונותיה בעבר להתנער מן הגנטיקה התרבותית של משפחתה.
דיכויה של זהות המוצא הוא חלק בלתי נמנע מנסיון ההיטמעות בסביבה החדשה, בין אם הדרישה באה מבחוץ או מבפנים. אישיותו של הצייר יהודה פורבוכראי (שמשפחתו עלתה מאירן) כמו נבנתה בצלמו של קונפליקט זה - זהות מפוצלת הנקרעת בין פנים לחוץ בסכסוך מתמיד בין סביבות תרבותיות. בעבודת הקיר "אתם", שנעשתה במיוחד לתערוכה, מקבלת חווייה קיומית זו ביטוי בגריד של פסים אנכיים "מודרניסטיים", כרשת מוחקת, המעומת עם דימויים "קישוטיים" הסותרים את הצורניות השכלתנית. במקומות מסויימים הוא שובר את הגריד,פוגע בדרישה החיצונית להתחנך וליישר קו, וחושף את הקונסטרוקציה האחורית, הלא ייצוגית של הקיר. הניגודיות החד-משמעית של השחור-לבן מהווה מטאפורה לאקלים תרבותי שצבע זהויות בצבעי נכון ולא נכון, ודימוי של מחיאות כפיים (מאלה המלוות חפלה) מוכפל שוב ושוב בשולי העבודה.
המחשבה הפוסט-קולוניאלית והאקלים הרב-תרבותי גררו שיפור כלשהו בדימוי המהגר. שימורה של תרבות המקור נתפס כיום כאסטרטגיה של הישרדות, בניגוד למגמות ההיטמעות שאפיינו את ההגירה בעבר. זכר הבית הישן הוא הסביבה המנטלית המולידה את גוף הפסלים "סביבות" של אלינה רום-כהן (מהגרת בעצמה) - פרגמנטים של נוף ובהם בתים צפים או שקועים במרחב נזיל שאין לו התחלה או סוף, בדומה לאמורפיות של פעולת ההיזכרות.
אלינה רום-כהן - סביבה (רכבת), טכניקה מעורבת, 2008
המבנים העגולים שלה כמו מנסים לשחזר בתודעה "תבנית נוף הולדת", קטע נוף ממקום רחוק, אולי בעיר הולדתה ברוסיה. בהיותם מבני זיכרון הם יצוקים משעווה - חומר ארעי, אנטי-אדריכלי, שעשוי לשנות מצב צבירה.
דימויים של מסע ( כלי שיט, מפות, צילומים תוך כדי תנועה וכדומה) חוזרים באופנים שונים בכמה וכמה מן העבודות בתערוכה. המסע הפיסי והנפשי המתגלם בהם מוביל את האמנים למקומות ולזמנים אחרים בדרכם להגדרת זהות מעודכנת ושלמה יותר.
מסעות רבי רבדים וכיוונים מאפיינים את יצירתה של אתי אברג'ל, שבתערוכה זו מציגה מיצב בשם "מגדלור". פסל אוניה (בנוי מכלי עבודה של אמן), הנראה מרחוק כאיקונה, מקושט בסבך של נורות זעירות והופך גם למעין מגדלור (המסמן את המקום האוטופי של הציונות והאמנות). הנראטיב הארכיטיפי של המסע מייצג אצל אברג'ל מסעות שונים: מסע אל נבכי האמנות, מסע בין תרבויות, מסע של הגירה והסתגלות ומסע אל תוך הנפש במובן הפסיכואנליטי. גם המסע אל האמנות הוא מסע אל ארץ אחרת, המערים על הנוסעת קשיים המזכירים את קשיי ההגירה של הוריה, גם אם חוו את ההגירה במונחים של גאולה ופעלו באמונה שלמה. דפים-דפים של רישום אסוציאטיבי מפרקים ובונים מחדש את הנרטיב המשפחתי של האמנית, מלווים בקולאז' של צלילים הבוקע מ"קופסה שחורה" הבונה-מחדש את זכר המסע בשלבו רחשי ים, רעשים של חדר מכונות ושירה מרוקנית-אנדלוסית.
יפעת לייסט - רינדערס טרוים, וידיאו, 2008
בעבודת הווידיאו "רינדערס טרוים" ("חלומו של רינדר") נוסעת יפעת לייסט לפולין במסגרת התחקותה המתמשכת אחר חיי הקהילה היהודית לפני המלחמה. היא חוקרת ידיעה שהתפרסמה ביולי 1938 בעיתון היידיש היומי "היינט" בוורשה, המספרת על חבורת נערים יהודים ובראשם מנהיגם רינדער, החולמים על מסע קייאקים חוצה נהרות וימים לארץ-ישראל הרחוקה. המסע מתוכנן בקפידה על מפה המתווה מסלול מפורט מנהר הוויסלה דרך גדנסק והים הצפוני עד חופי הארץ, אך הנערים, היוצאים לדרך מוחזרים למשפחותיהם כעבור יומיים וחלומם מתנפץ (שנה לאחר מכן, כידוע, נכבשה פולין על-ידי גרמניה הנאצית). לעבודה קדמו נסיונות (שטרם צלחו) לאתר את הנערים הללו ברשימות הצלב האדום או בדרכים אחרות. בעבודת הווידאו שבתערוכה משחזרת האמנית את מסעם הלא-ממומש של הנערים כשהיא עוקבת אחר מסלולם המתוכנן באמצעות קולאז' דינמי של דימויי שיט מאתרי אינטרנט שונים, המייצגים ישובים על תוואי המסע הארוך מפולין דרך צרפת אל הים התיכון ועד נמל יפו.
מסעות, נדודים והקשרים תרבותיים מזרח-אירופאיים, קיימים גם בעבודתה של רבקה פוטשבוצקי.
במיצב "בואו לשולחן" בנתה פוטשבוצקי שולחן-מפה (מפה היסטורית/מפת דרכים), המכילה בתוכה את צלחות האוכל למקרה שיידרשו קיפול ואריזה מהירים. ערכת שולחן זו, ממשיכה רצף של "ערכות" אחרות המתוות את סיפורה המכונן של האמנית - מסע הישרדותם של אמה ובני משפחתה בסיביר בזמן המלחמה, המתחבר כאן לנראטיבים ביוגרפיים עכשוויים. עקרון ההצפנה וההסתרה מתגלם בעבודה בחלקים שונים: מערכת מים הזורמים במעמקי השולחן ונאספים מקצותיו אל כלי זכוכית המתמלאים ומתרוקנים בה-בעת; מפת שולחן העשויה ממעטפות דואר משרדי שאסף בעלה המנוח של האמנית, בתוכה חפונים תאים שקועים בעלי "מכסים" המעוטרים באמבלמות כחולות של ערים בפולין, שבהן נולדו בני משפחה; בתוך התאים שקועות צלחות (המדמות במידתן וצורתן מערכות אוכל אירופיות), ארוגות בעבודת יד מרצועות של "נייר ארכיונים", כך שבמקום אוכל הן מחזיקות זיכרון - אך הן עושות זאת בטכניקת שתי-וערב שיש בה מן ההסתרה. אל תוך צלחת מרק מרכזית מוקרן דימוי וידיאו של מרק פטריות הגולש ממנה, משמע איבד את "המידה הנכונה" ומשקף את השיבוש שחל בדרכי עולם.
שולי נחשון לוקחת את הצופים למסע, המשלב מראות חיצוניים ומצבי תודעה פנימיים לפאזל של זכרונות הנטועים בעיירת העולים אופקים בשנות ה50- וה60-. במיצב וידאו פנורמי - "להיכנס לסרט" - הבנוי מכמה מסכים, מנסה נחשון לשחזר את חוויית הקסם של המסך הגדול שאפף אותה בחשכת אולמו של קולנוע כוכב בעיירת ילדותה. מבט של ילדה, מבט של אשה ומבט של יוצרת נעים כפרגמנטים חסרי היררכיה בין המסכים, היוצרים קומפוזיציה של טריפטיכון. גוונים ועיבודים שונים של התמונות המצולמות מחדד את המעבר בין זמנים ובין נקודות מבט במהלך היצירה. בעבודה זו חוזרת נחשון לראשונה לאופקים הממשית 35 שנים אחרי שעזבה את העיירה - גם אם המקום במובנו הרחב (הבית, המשפחה, הקהילה) הזין את עבודותיה לאורך השנים. לעבודה מבנה תשתית של ציר אופקי ומראותיה נחווים כעל "מסך נוסע" בקצב של תנועה ועצירה. רגעים כמו-קולנועיים וכמו-תיעודיים שאינם מצטרפים ליצירת עלילה שלמה, מחדירים את הנראטיב האישי של האמנית. שיר ערש מרוקאי, המעובד ליצירה עכשווית בידי בנה המוזיקאי מלווה את העבודה לכל אורכה.
הבית כמתחם אנושי משמעותי, כמקום של ראשית וכמקור של הזנה תרתי-משמע, מופיע מטבע הדברים ברוב העבודות בתערוכה, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף. ההתחברות לבית נעשית לעתים דרך דמויות מפתח במשפחה, המתפקדות כמוליכי זיכרון. לעתים קרובות אלה דמויות נשים, הכוח המניע במשפחות רבות, המבצעות פעולות בסיסיות הקשורות לאוכל וריטואלים שונים של מהלך החיים - מרכיבים משמעותיים של הזיכרון החווייתי-חושי.
אסתר כהן - ללא כותרת, מיצב ציורי, 2008
בציורי הטבע הדומם של אסתר כהן מתוארים "דוממים" כמו חומוס, רימונים, עדשים ואורז, שאינם מושאים נפוצים במסורת האירופית של הז'אנר ומתיקים אותו אל המרחב הביתי, אל האשה ואל טקסים הקשורים להכנת אוכל במטבח המזרחי המסורתי. עיסוק ביופי שצפניו מזרחיים בשפת ציור מערבית מסורתית מפנה זרקור לייחודה התרבותי של הקהילה העדנית, מוצא אמה של כהן. הדימויים בציוריה של כהן באים מן הבית וחוזרים אליו כקישוט על גבי בדים קטני ממדים, כפריטים שנועדו לשמח אך חזותם כהה והדימויים שבהם אינם ניטעים במרחב הבית אלא צפים נטולי הקשר על רקע לבן או שחור. עיסוק בריטואלים של שמחות ניכר גם בציורי מחרוזות הפופקורן והחומוס - קישוט עממי ("שא-שא") לאירועים משפחתיים במסורת העירקית (משפחת אבי האמנית).
דוכן למימכר סנדוויץ' תוניסאי ברמלה הוא המקום המהווה עבור הבמאית מיכל אביעד מעין מעבדה אנושית בה היא מתבוננת בדמויות המייצגות זהויות שונות במצבים של פליטות או הגירה, אשר מתחברות, מסתבר, גם אל תודעתה שלה, כמי שקורות משפחתה כוללים תנועות גדולות של הגירה ופליטות מספרד דרך יוון ואיטליה מזה ומהונגריה אל פלשתינה מזה. חומרים אשר נותרו על רצפת חדר העריכה של סרטה "לב הארץ" (2001), הפכו לעבודת הווידאו האישית "לימון מעדן" שנעשתה במיוחד לתערוכה זו. הצופה נע בין דימוי וויזואלי תיעודי כביכול לבין טקסט רציף בעל אופי אישי, יומני, המכניס לתוך הסרט את נקודת המבט של אביעד עצמה המתפקדת בו-זמנית כמעורבת וכמתבוננת מן הצד.
במאי הקולנוע נסים דיין, מרחיב את הדיון על השבר התרבותי הכרוך בהגירה אל מעבר להקשר היהודי. בסרט הקצר "מכרם" שיצר לתערוכה, הוא מפנה את המבט אל שחקן הקולנוע הערבי מכרם חורי אשר גילם את דמותו של היהודי הסורי המכובד - מישל עזרא ספרא, אשר נאלץ לעקור מחאלב שבסוריה, בסדרת הטלוויזיה המיתולוגית אשר נוצרה אף היא על ידי דיין (1982-83). דיין משוחח עם מכרם על הסרטים שעשו יחד, על עברו של מכרם עצמו כמי שגדל בעכו בשנות החמישים לצד יהודים שזה מכבר היגרו, ועל מריבת הדמים בין היהודים לפלשתינים.
* * *
דרכי הגישה אל מרחבי העבר והזהות הטבועה אינן קלות, ובדרך יש לעבור שכבות של זמן וסטיגמות תרבותיות ופסיכולוגיות, שלא-פעם מחייבות לסטות אל דרכי העקיפין של ההרחקה. אך עמדה אחת משותפת לכל העבודות בתערוכה: הזדהות רגשית עם ה-DNA התרבותי של המשפחה, גם אם עולה מכך הבדל עמדות בין האמנים בני הדור השני להגירה לבני הדור השלישי. הדור השני הטמיע את הזהות הישראלית הקולקטיבית אך לא סבל ממחיקה מוחלטת של זכר הבית; לעומתם בני הדור השלישי, המשוחררים מחוויית ההגירה, נזקקים לשחזור המאגר הגנטי-תרבותי שלהם לצורכי הגדרה עצמית.
בעידן שבו הגלובלי מתערבב ונטמע בלוקלי, שבו זמן האינטרנט ותקשורת ההמונים מכתיב את קצב החיים, תהליכי עומק ארוכי טווח מאבדים מכוחם וממשמעותם. האמנים המציגים בתערוכה זו מבטאים כמיהה לצלול אל מחוזות רחוקים וזמנים אחרים, לא מתוך עמדה נוסטלגית אלא מתוך הבנה עמוקה שהגדרה עצמית וזהות תרבותית של אדם ושל חברה מתכוננות בתהליכים אטיים ומתמשכים.
