מאבק, הישרדות, פנטזיה

אימאן אבו-חמיד

אורנה בן-שטרית מצלמת וכותבת על האמנים המשתתפים בפרויקט "מזרחיות וערביות באמנות חדותית בישראל".

אימאן אבו-חמיד נולדה בעכו ב-1976, והיא חיה ויוצרת בירושלים. אביה יליד עכו, א?מה? ילידת נצרת.
אימאן החלה לעסוק בציור ובכתיבה בגיל 14. היא למדה פיסול בעץ במושב רגבה, למדה אמנות ב-Liverpool John Moores University, והציגה בתערוכות ברחבי העולם ובארץ.
באמצעות האמנות שלה, היא אומרת, היא נלחמת על הגשמת החלום, ואף על הזכות לחלום.

אימאן אבו-חמיד. צילום: אורנה בן-שטרית (לחצ/י להגדלה)

רבות מעבודות האמנות שלה עוסקות במושג הבית. באחת מעבודותיה יצרה מפה דמיונית של העולם, שעליה מוטבעות כפות רגליה. בכך ניסתה להרחיב את הגבולות הפיזיים שלה, למוטט גבולות והגדרות מציאות שנכפות עליה. אימאן מציגה זאת בצורה תמימה ונאיבית. כאילו אומרת, אם אטביע את כף רגלי כאן, זה יהיה שלי, אוכל לומר שניצחתי.
המפה העשויה צורות אמורפיות, כאלה אינן ניתנות לזיהוי כמקום קונקרטי, מרחיבה את האמירה אל מעבר לעיסוק בבית הפרטי, ומביאה אותה לתפישות שונות של המושג בית. האם בית הוא המקום שנולדת בו? המקום שבחרת לחיות בו? האם בית יכול להיות תחושה של מקום ללא מקום פיזי?

"עפיפונים", מיצב. שלושים עפיפונים בגדלים שונים,
וטקסטים של אימאן קשורים אליהם טכניקה מעורבת (עץ, בד)

במיצג שיצרה ברמאללה הפריחה אימאן עפיפונים שחורים שאליהם היו קשורים טקסטים שכתבה, ובהם היא מפנה טענה לאישתר, אלת המלחמה והאהבה: מדוע לא עמדה בהבטחתה? מדוע השלום אינו מגיע?
בבלגיה הציגה אימאן את המיצב "איקרא ואחד": קובייה הנוטה על צדה, שעליה חרטה בעץ, ציירה בגיר והציבה מאחורי זכוכית מלים בערבית כמו "שתוק", "העתק", "כתוב", "אסור'" (חלאל), "אתה כישלון". את המלים "לחשוב" ו"נסה" ואת הציווי "בטא את עצמך" כתבה באותיות קטנות ומחיקות. בפאה אחת של הקובייה רשמה את המלה "אני". אימאן מבקרת את הדת ואת הממסד הדתי, אלה שלטענתה לוקחים מן האדם את האחריות על חייו ומבטלים את אישיותו.

"איקרא ואחד", מיצב.
3.50 X 2.50 מטר, טכניקה מעורבת (עץ, צבע, גיר, זכוכית)

בפסטיבל עכו יצרה עם האמנית כנרת ישורון מיצג, שבו היו שתיהן קשורות בשמלה אחת. תוך כדי המיצג הן פרמו את השמלה וצעקו מלים בעברית ובערבית: "תפוזים", "אגם", "מהפכה", "גומה", "גבולות", "הלאה", "חזרה", "צוללת". מלים העוסקות מצד אחד במאבק, בהישרדות, ומצד שני בפנטזיה, בחיבור לטבע וחופש. לאחר שנפרמה השמלה, הבעירו את חוטי התפירה האדומים בקעריות שמן ומים קטנות. זהו ניסיון להראות חיבור ואחווה כפויים שנפרמים, ולכאורה נוצר בפרימתם מצב חדש וטוב יותר, אלא שבסוף המיצג נותרת תחושה עזה של מועקה. הרי לשני הצדדים לא נותר הכוח לבנות עולם חדש.