אפשר היה לראות הכל

הגלריה לאמנות אום-אלפחם
ראידה אדון, אריאלה אזולאי, אימן אבו חמיד, בועז ארד, דני באואר, חיים דעואל לוסקי, מיכל היימן, סנדי הילאל, שריף ואכד, אלכס ליבק, אבי מוגרבי, מנאל מחמיד, אלסנדרו פטי, פטאן פאוזי נסטאס, מיקי קרצמן, דוד ריב, דינה שנהב
אוצרת: אריאלה אזולאי
פתיחה: יום שבת 12.6.04 בשעה 12:00

הודעה לעיתונות:

התערוכה מציגה רצף של דימויים שנחשבו, נאספו, מוינו, נוצרו או עובדו מתוך היומיום ההולך ומתמשך של השליטה "הזמנית" של מדינת ישראל בשלושה מיליון וחצי פלסטינים. דימויים אלה הם עקבות חזותיים של יחסי השליטה בין ישראלים לפלסטינים, שבמסגרתם הפכו הפלסטינים ל"לא-אזרחים" של השלטון הישראלי. הם מתעדים את ניהול חייהם של הפלסטינים כלא-אזרחים ואת מחירה היומיומי של השליטה הישראלית, שזמניותה הקבועה היא סוד כוחה. התערוכה מקבצת ראיות לכך שהשטחים הכבושים הפכו לאזור אסון. היא מציגה עדויות חותכות להרס, להשפלה, לפגיעה, למוות, להתעללות, למחנק, לסבל, למצוקה ולעוול.
למרות שהראיות מצולמות, מתועדות בווידיאו או מיוצגות בדימוי מצויר, האסון נותר בדרך-כלל בלתי נראה. לא כל מי שמביט רואה. כדי לראות דרושה התכוונות מיוחדת הבאה לידי ביטוי באחריות של צופה כלפי הנראה. התערוכה בוחנת את הפער המפריד בין נוכחות הזוועה בדימויים השונים המוצגים בה לבין הפיכתה של הזוועה לקריאת מצוקה ועדות על מצב חירום, בין הזוועה שנוכחת אבל אינה נראית לבין הזוועה הנראית המציבה את הצופה כבעלת אחריות מוסרית למה שהיא רואה. "אפשר היה לראות הכול", יאמרו אנשים בעתיד. התערוכה מבקשת לטעון שהעתיד הזה כבר כאן.
התערוכה עוסקת בזוועה אך מבקשת להימנע מן המלכודת שטומן המירוץ אחרי הדימוי הספקטקולרי שלה. לכן לא מוצגים בה הדימויים הקשים ביותר משנות הכיבוש. העובדה שהאסון הפלסטיני אינו מיוצג בדרך כלל בדימויי זוועה המשדרים דחיפות ומצווים על הצופה לפעול כדי למנוע, להציל ולסייע היא עצמה חלק מהזוועה. זה החלק שהתערוכה מבקשת להציג.

הגלריה לאמנות אום-אלפחם, ת.ד. 174, אום-אלפחם (מול הקניון)
שעות פתיחה: א'-ה' 9:00-15:00, שישי סגור, שבת 10:00-16:00
לקבלת פרטים נוספים: ליאת סאבין - 055799945

הסעה בתשלום מתחנת רכבת מרכז, תל-אביב

 
 
ראידה אדון מציגה סרט וידיאו קצר המתאר שיחה מקוטעת בין פלסטינים משני צדי גדר ההפרדה. השיחה האינטימית על קרובי משפחה מתנהלת בין כמה דמויות שגדר הפרדה מונעת מהם לקיים קשר מיידי ופשוט. הסרט מבטא את הקרע הפיזי והרגשי שיוצרים קווי ההפרדה בשטחים.
אריאלה אזולאי מציגה סרט קצר המתאר את האופן שבו מדינת ישראל, בסיוע כמה מהארגונים ההומניטריים, דואגת לכך שהפלסטינים ישארו על סף רעב, אך לא יורעבו ממש. הסרט מבוסס על ראיונות עם גורמים המעורבים בשרשרת המזון לשטחים ועל מקהלת מקוננות שעיניהן מכוסות בפלנלית.
אימן אבו חמיד מציגה שלושה ארונות קבורה של ילדים. הארונות מוצגים ללא מכסים ובבטנם ערימות של בלונים צבעוניים שנראים כמו גוויות של חלומות צבעוניים. את מקומם של הבלונים שלא הופרחו באויר תופסים חבלי תלייה התלויים מעל הארונות ומייצרים את אוירת החנק.
בועז ארד ומיקי קרצמן מציגים עבודת וידיאו שצולמה בשוט אחד במחסום ארז. נראים בה אלפי פלסטינים חוזרים לביתם ברצועת עזה. הם חולפים במהירות על פני מצלמה סטטית המתעדת את פניהם הנושאים עקבות מיום עבודה מפרך, שהחל באמצע הלילה בתנועה איטית ומעוכבת לעבר ישראל.
דני באואר מציג שני תצלומים מעו?בדים של נופים מוכרים הנראים הזויים לגמרי הודות להתפצלותם לעולמות נפרדים – הכפר הפלסטיני וההתנחלות. מן התהום הפעורה ביניהם מיתמר עשן של אסון שהיה או שעומד לקרות.
חיים דעואל לוסקי מציג סדרת תצלומי גירוש מ- 1948 ומזמין באמצעותה מבט מחודש בחווית הגירוש עצמה. החוויה הסינגולרית של הגירוש הניבטת מהם מאפשרת לו לקשור אותם לחוויה הסינגולרית של גירוש בני משפחתו מאירופה, אירוע שמעולם לא הונצח בדימוי, שבו לוסקי היה יכול להתבונן.

מיכל היימן מציגה סדרת תצלומים שאספה ומיינה מתוך אלפי דימויים שהתפרסמו בעיתונות מאז פרוץ אינתיפאדת אל אקצה. בכולם חוזרת על עצמה סיטואציה דומה: דמות אחת אוחזת בזרועותיה דמות אחרת, שאותה היא מחלצת מאסון שכבר התרחש או נמלטת איתה מפני אסון שעומד להתרחש.
סנדי הילאל ואלסנדרו פטי מציגים 3 סדרות של דימויים המתחקים אחר הטופוגרפיה של הכיבוש, שאינה אלא טופוגרפיה של גדרות ומחסומים. כשמתבוננים במחיר שהטופוגרפיה זו כופה על התושבים לשלם וביצירתיות שהם מגלים למול מפלצות הנדסיות אלה, נחשפים האדנות, האיוולת, והרשעות שבהקמתם.
שריף ואכד מציג סרט וידיאו של תצוגת אופנה מבויימת. על המסלול גברים הלבושים בבגדים שהאמן עיצב במיוחד למעבר במחסומים. ייחודם של בגדים אלה בפתחי הצצה שהוכנו בהם מראש כחלק מגיזרת הבגד, כדי להקדים את פקודת ההתפשטות או להיענות לה מראש במחוות התרסה למבט הפולשני של החייל במחסום.
אלכס ליבק מציג תצלום מחברון בו נראה אזרח פלסטיני שרוע על כביש ושלולית דם מתפשטת תחת גופו. סמוך לו עומד חייל, כנראה זה שירה בו זה עתה. הפלסטיני השרוע מנהל וויכוח ער עם החייל הניצב מעליו. בעודו מדמם הוא מתעקש על משא-ומתן עם הכוח שפגע בו ומוסיף לאיים עליו.
אבי מוגרבי מציג סרט קצר שצולם במחסום עזמוט ובו ניתן לראות "ש?גרת מחסום". פלסטינים הזקוקים לטיפול רפואי עומדים חשופים במרחב הפתוח למול רכב צה"לי משוריין הפוקד עליהם באמצעות מגאפון להסתלק מן המקום. הסרט מתעכב על רגעים של משא-ומתן המתנהלים כבתיאטרון אבסורד.
מנאל מחמיד מציגה מיצב של חביות בטון החונקות את מרחב המחייה, ומהדהדות דימוי שכיח של אטימת בתיהם של פלסטינים על ידי הצבא. מחמיד משחזרת את הצבת חביות הבטון באופן הממחיש את האלימות המופעלת "בשם החוק".
פטאן פאוזי נסטאס מציגה ציור שבו נראית אשה כורעת ללדת במכונית המעוכבת במחסום. שמו של הציור – "לידה ומוות על המחסום" – אינו מותיר ספק לגבי גורלו של הילוד. מיקומו של אחד החיילים מול האשה שראשו של תינוקה כבר מחוץ לגופה, כשהוא מפנה ממנה את מבטו, אינו מותיר ספק לגבי נוכחות הרוע במחסום.
מיקי קרצמן מציג שתי סדרות תצלומים מן האינתיפאדה השנייה. באחת מוצגים פלסטינים במצבי חיכוך שונים עם הצבא, כשהם מתגרים במיופי הכוח הזוטרים של השלטון ומסרבים למעמדם כנתינים; בסדרה השנייה מוצגים תצלומים מביקור של רופאים מארגון רופאים לזכויות אדם, המספקים טיפול רפואי נקודתי לאוכלוסייה שהשלטון הישראלי מונע ממנה בשיטתיות גישה לשיארותי הרפואה שלה.
דוד ריב מציג שתי תמונות של מגורשים שהובלו אל גבול הלבנון ב-1988 כשחייהם צרורים בשקית ניילון, שאותה אוחז בידו החייל המוביל אותם לנקודת הגירוש. לצדן מוצגים שלושה ציורים לפי תצלום של נערים שהתבקשו להרים את חולצותיהם. מציור אחד למישנהו הפרטים נעלמים ונותרת רק התבנית המרכזית של הסצינה, כמעין הטבעה בעין הצופה.

דינה שנהב מציגה קולאז' עשוי ספוגים מצוירים המבוסס על תצלום עיתונות שכיח של לוחמה בנוף עירוני. בקידמת התמונה שתי דמויות אוחזות רוגטקה מאולתרת, אך בהיותן עשויות לבני-ספוג כמו הרקע העירוני ההולך וקורס מאחוריהן, הן נראות כלכודות באותן להבות וכנידונות לאותו גורל.