"חומר אפור" בסלונה, "שושלת" בספיר, רונה יפמן בזומר,

ומאייסטרים - ציבי גבע בכנרת ומשה גרשוני באורנים

חומר אפור

תערוכה קבוצתית ב"סלונה"
פתיחה  יום שבת, 21.01.06 בשעה 20:00
"סלונה" לאונג'-בר, תירצה 17, יפו
אמנים: רימה ארסלנוב, שרון ב.ה., מאיה גולדשטיין, נתן דביר, דויד וקשטיין, מאיר טאטי, ינאי יחיאל, דדי ליפשיץ, רועי מורדכי, יעל עומר, סשה סרבר, סטייסי קובנר, רנה רזניקוב-רוזנטל, קרן שפילשר, אדם שר
לפרטים: 03-5181719, 054-7252858, 052-2751525

מתוך הטקסט לתערוכה: יעל עומר
ייתכן כי הפעם הראשונה בה התוודענו אל החומר האפור, או אולי הפעם הראשונה בה המונח הרפואי הזה היה נגיש לנו, הייתה דווקא בילדותנו. כולנו לא שוכחים ודאי את אותם רגעים עמוסי ציפייה ודריכות בשעה שניסינו לברוא לעצמנו צבע חדש ומפתיע מן הלא נודע, צבע שאת הנוסחה שלו כמו הגינו בעצמנו כשערבבנו בידינו הקטנטנות קשת של צבעי פלסטלינה שנמסה לה בין אצבעותינו, ונמזגה אט אט לכדי גוש אפור, מתקשה ומאכזב, שבלע לתוכו את הצבעים כולם. לימים אולי גילה לנו איזה מורה לפיזיקה כי דווקא הלבן הוא הוא שמחבק אליו את קשת הצבעים וגם הוכיח זאת דרך איזו פריזמה. קשה להאמין שעד אחרון התלמידים נעתרנו כולנו לפלאי המדע המדויק הזה אחרי אותה חוויה מכוננת של ”החומר האפור" הילדי, ההיולי.
עכשיו, משחלפו להן כמה שנים ונדמה כי ה"חומר האפור" הוא איזו שגרה פרוטוקולית, איזה יומן מסע חבוי ונעלם שהמח מנהל עבורנו מבלי משים, אנחנו בשלים להבין כמה מעט נשאר מאיתנו על פני השטח, וכמה חמקמקות החוויות ה"משמעותיות" שאנו חווים, חוויות ש"מישהו" אמון על תיוקן באיזו ספריית ארכיון מוחית, שרק הזיכרון מגלה כי היא פרוצה ומאפשרת זמינות גם אם לא תמיד מודעת.
לפעמים, די בהשתרבבותה של איזו מילה בלתי צפויה או של איזו תמונה נשכחת ממקום אחר ומזמן אחר כדי להוות עבורנו טריגר לדפדוף בספר הפרטי שלנו בתוך נבכי האינסוף של העולמות שכמו אבדו לנו לנצח, אי שם בתוך ה"חומר האפור". לא חייבים להיות רגשניים מדי או נוסטלגיים בהכרח ואף לא סוגרי חשבונות כדי לחדור לשם פנימה, לשכבות התת-קרקעיות הנחבאות בין קירות אותו שריר מופלא שהיפוך האותיות שלו מייצר חם אנושי שנחבא בכל אחד ואחד מאיתנו.
התערוכה הזו יש בה בכדי לייצר חווית הצצה אל החומרים האפורים הכמוסים של משתתפיה.

יעל עומר, "recycle bin" עבודת וידאו

קרן שפילשר, "קדימה", גואש על נייר

שושלת 

הגלריה הלימודית, ביה"ס לאמנות הקמפוס האקדמי ספיר
תערוכה
יוחאי אברהמי, גלית אילת, ורד אלטמן, דגנית ברסט, ציבי גבע, דרורה דומיני, יעקב דורצ'ין, נדב וייסמן, אירית חמו, יעקב חפץ, רונית ידעיה, רונה יפמן, רפי לביא, משה ניניו, שרקה פרחיה, אלעד קופלר, פיליפ רנצר, חן שיש, יגאל שם טוב
אוצרות: טל פרנק וסמדר לוי
25.1.2006 - 10.3.2006, שעות פתיחת הגלריה: ימים א'- ה' 10:00 - 16:00,  טל. 08-6801541

ביה"ס לאמנות ספיר, הנמצא בתהליך התפתחות וגיבוש זהות פותח את הגלריה הלימודית עם התערוכה 'שושלת', העוסקת בבדיקה ראשונית של מערכות היחסים שבין אמן- מורה לתלמידו, תוך בחינת יחסים אלה במוסדות הוראת אמנות מרכזיים בארץ  - ביניהם נמנים המדרשה לאמנות, בצלאל, אוניברסיטת חיפה, מכללת אורנים, קלישר, מכון אבני ומכללת ספיר.
כאוצרות התערוכה בחרנו מכל מוסד אמנים המזוהים עימו, הן כמורים ו/או כבוגרים כדי לקחת חלק בבדיקת היחסים של אמן- מורה ולבחור את המורה- אמן,  ו/או תלמיד –אמן, שאיתו/ה נוצרה מערכת יחסים משמעותית. מערכת יחסים זו יכולה  להיות דיאלוג  משמעותי, אמנותי בתכנים, ו/או בצורת עבודה, ו/או בדרכי התבוננות, בהשפעות הדדיות, קשר אישי וכו'. כהמשך ישיר לבחירה, פנינו לאותו אמן, הצגנו בפניו את רעיון התערוכה והשתלשלות הבחירה ובחרנו עבודה שמייצגת באופן מסוים את אותן "מערכות היחסים" שהובאו לבדיקה.
תשעה עשר האמנים המוצגים בתערוכה, אמנם מייצגים תמונה חלקית בלבד, סקיצה של היחסים
 הבין-דוריים באמנות הישראלית, אולם כבר מתוכה עולים קווים משותפים ובהם השפעות אמנותיות וויזואליות. אם כי בתערוכה זו דווקא סמויות הרבה יותר מגלויות. ההשפעות והדיאלוגים האמנותיים מתנקזים בעיקר  לתפישות חזותיות, חומריות, לתפישת תפקיד האמן, לתפישת מציאות או למתודות עבודה. קו נוסף שעולה מהתערוכה הוא התייחסות ושאלות דומות הנוגעות לאמנות ולהוראתה ולמערך היחסים בין אמנים בוגרים לצעירים.
למרות בתיה"ס השונים ותוכניות לימודים שונות, עובר קו מניע זהה בבחירות שושלתיות אלו. קו זה חושף את מקומם של קשרים קרובים, חבריים, אישיים, הנוצרים לרוב מתוך עניין משותף, תכני-אמנותי ועל ציר הזמן לקראת סיום הלימודים [- רגע לפני מעמד הקולגה], כמו גם את תפקיד התמיכה, העידוד והקשב המוצגים כהכרחיים ביחסים המשמעותיים שבין אמן/ית-מורה לאמן/ית-תלמיד/ה.

נדב ויסמן

 רונה יפמן-"2 Flags"

2.2.06-16.3.06 
גלריה זומר שמחה לבשר על פתיחת התערוכה "2 דגלים", תערוכת יחיד ראשונה בגלריה של הצלמת רונה יפמן.
רונה, זוכת מלגת  אמסלם קיפר של קרן וולף,פרס ג'ראר לוי של מוזיאון ישראל, ופרס אמן צעיר של משרד החינוך התרבות והספורט, הציגה בשנים האחרונות באיטליה (,(Prato ניו-יורק (Lehmann Maupin Gallery),וינה,(Kunsthalle),  ובמוזיאון הרצליה לאמנות.
בתערוכה תציג יפמן, הידועה כצלמת סטילס סרט ראשון באורך 24 דקות בבימויה, כשכל תהליך היצירה מבניית הדמויות דרך הטקסטים, והתלבושות וכלה ביצוג הויזואלי שעל הפריים  הוא פרי עולמה הפנימי עטור הדימויים. הסרט מסכם תהליך עבודה של שנתיים וכולל צילומי סטילס, רישומי הכנה, וספר אמן בפורמט של עיתון שיופץ ברחבי העיר במקביל לתערוכה בגלריה.
השם "2 דגלים" לקוח ממשחק ילדים, זהו משחק אסטרטגיה המדמה מלחמה וכמוהו גם הסרט מבטא מבט סובייקטיבי על מציאות מסוכסכת.
במרכז סרטה של יפמן מצויות שתי חבורות רחוב, חבורת ה"מפסופסים" וחבורת ה"קפוצ'ונים", המנוגדות זו לזו בערכים ובמהות, ולהן היסטוריה ארוכה של סכסוך. החלק המרכזי בסרט מתאר את הקרב האחרון במלחמתן של שתי החבורות, ומעלה חיזיון אפוקליפטי ופאטאלי של תוצאותיו.
מרחב ההתרחשות הוא העיר תל אביב, טריטוריה אורבאנית מוכרת ויומיומית ההופכת בחשכת הליל ל"זירת פשע", שאזרחיה התמימים לכאורה עיוורים לזוועה המתרחשת מתחת לאפם, ובעצם לזוועה שלהם.
הסרט מעורר לחיים את דמויות השוליים הססגוניות ספוגות האנושיות ההומור והכאב, המוכרות מעבודותיה הקודמות של יפמן,  ומציג דינמיקה ביניהן, תוך שילוב של ז'אנרים ושפות צילום שונות, כאשר הצילום הקולנועי והקו העלילתי, מופרעים על ידי שפה מקורית וניסיונית השואבת מאמנות הוידאו ומצילום הסטילס העכשווי.
הסרט נתמך על ידי הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה במסגרת פרוייקט של קולנוע ניסיוני בשם "מה את שותקת" שאצרה מיכל היימן, והוא הוצג בגרסה קצרה במוזיאון הרצלייה. 
www.sommergallery.com

"2 דגלים" רונה יפמן

ציבי גבע- "פרחים אחרים" 

במסגרת הסדרה "כנרת שלי", מאיסטרים בבית גבריאל.
אוצר הסדרה: גדעון עפרת
פתיחה חגיגית שישי 3.2.06, בשעה 11:00. התערוכה פתוחה לקהל- 29.1.06 עד ה- 26.3.06
שעות פתיחה- יום א' סגור, בימים ב' עד שבת, מ- 10:00 עד 22:00 פתוח לקהל. טל- 04-6751175

"מעניין לראות ספר שמצאתי, שנקרא 'יפה את ארצנו'. בשנים שבהן הייתי ילד – שנות החמישים והשישים – כל העניין הזה של המקום, כל העניין הזה של קשר למקום, התבטא דרך קשר לאהבת המולדת. הכל היה דרך הרגליים ודרך הטבע. והיום אין טבע. זה טבע מתו?ו?ך. בספר המסוים הזה, שהוא נורא יפה ומגוחך, יש פרקים על בעלי חיים ועל פרחים, וכל פרק מתחיל באילוסטרציה או בדף כותרת על חיה וצמח. תמיד יש צמח או פרח תמים, נאיבי כזה. נורא רומנטי. מעליו יש איזושהי חיה דורסנית, שיושבת מעליו. זה ממש הכיבוש בהתגלמותו. זה כל כך ציני, וזה ספר לילדים. אני לא יודע אם מישהו חשב על זה, אבל יש אצלי בעבודה משהו משני הצדדים האלה: מצד אחד צד מאד א?לים, או שאולי מדבר על אלימות, ומצד שני – צד מאד רומנטי, מאד לירי ומאד פואטי, כאילו שני הדברים האלה נמצאים ביחד. הם נמצאים באותו אובייקט, בצורה דיאלקטית."
ציבי גבע מזמין אותנו לטיול סופשבוע מסוג אחר: לא לטיול התענגות על אירוסי הגלבוע, אף לא לטיול אל חלמוניות רמת-הגולן. כי הטיול אל פרחיו של גבע מפגיש אותנו עם "פרחי ארצנו" כחוויה של פגימה, קלקול ואינות. פרחיו של ציבי גבע נידונו להיות פרחי מוות. "פרחים אחרים", הוא הציע לקרוא לתערוכתו ב"בית-גבריאל".
מול סדרה חדשה זו של ציורי קוצים עתירי אלימות, כאב ופאתוס, המוצגים בחלקם בתערוכת "כינרת שלי" מס' 6, מתאר האמן:
"פרחים שמתפוצצים ופרחים 'ריקים', פרח חור, חור שהוא פצע, פרח שהוא פה פעור, אנטיתזה לפרח. ולא פחות מכן, סוגים של התפוצצויות והתפרקות של צורה. הציורים האלה ממשיכים את הקוצים והאבוקדו והפרחים שהוצגו במוזיאון תל-אביב בקומפוזיציות של 'נשגב' ממטבחו של בארנט ניומן. עתה, הקוץ עודנו במרכז, אך הוא קטום, פגום. צירוף של פאתוס ופציעתו."
שוב ושוב, הפרח כאידיאליזציה וכפגימתה הבו-זמניות. עוד ועוד קוצים אפוקליפטיים (פרחים או קוצים? לא תמיד ברורה ההבחנה), "רשומים" על רקע שחור במסה סמיכה, גסה, בוטה, פרועה, סרבנית, פורצת, תוקפנית, אקספרסיבית, שבמרכזה מעוך-מקומט לו כיסוי הניילון של ה- oil-stick, אותו מקלון-צבע-שמן שנמרח בפרץ 

 -2-

הדיוניסי של הקוצים הדוקרים-פוצעים. הפרח-קוץ כשמש שחורה וככתם רורשך רווי אלימות וסבל – מתיז, מתנחשל, מבעבע, משתלח, מתפוצץ, אף ככתם ממאיר (המאיר הפך פה לממאיר). הפרח-קוץ ממורכז ואיקוני, ובתור שכזה, מתפקד כדימוי סמלי-מיתי החורג מהמבע המקומי-זמני. בעוד ציורי הכאפייה והבלאטה של ציבי גבע התרחבו ללא גבול על פני משטח הציור ועטפו אותנו במרחבים של אימה, ציורי הפרח-קוץ מצמצמים עצמם לאנך מרכזי ולחור, כמו שאבו את פני השטח ורוקנו את עצמם אל ה"אנגסט" של הריק. בהקשר צורני זה, הפרחים-קוצים פועלים כדימוי עגול הנתון בתנועה מערבולתית צנטריפוגלית המתפרקת החוצה ונשאבת פנימה. עתה, כבר מתגלה הפרח-קוץ כ"חור שחור" שהרסנותו קוסמית.
הנכנס לתערוכת "פרחים יפים" עובר מבעד ל"מטבח" של ציבי גבע. מקיר הסטודיו שלו בדרום תל-אביב הסרנו מספר מושאים, שאותם ליקט מרחובות העיר ומכבישי הארץ, ואשר תולים דרך קבע בסדנתו כמסמנים של תרבות עממית ופרוזאית המקיימת זיקה צורנית ונושאית עם יצירותיו. תערוכת "פרחים יפים" הריהי כטיול סופשבוע משפחתי אל הכינרת, או הגליל, או אל כל נוף אחר בישראל. היא נוטלת אותנו דרך שלט דוכני "פרחים יפים" בכבישי הארץ, אך היא ממירה מסע בחלל לטובת מסע בזמן אל ילדותו התמימה של אמן ואל ילדותה האבודה של ארץ. במקביל, ממירה התערוכה מסע במרחב גיאוגרפי במסע אל סימנים תרבותיים (של ספרי גיאוגרפיה ומגדירי צמחים) שעוכלו-אוכלו באי-נחת אישית, בוטה ומזוקקת גם יחד. יותר מכל, ממירה התערוכה את ההתענגות הארוטית על הפרחים בתנטוס (מוות) של קוצים מרים וקשים. וגם זוהי "כינרת שלו", כינרת של פרחים איומים, המאשרים את נבואת הנביא ישעיהו: "על אדמת ע?מי קוץ שמיר תעלה כי על כל בת?י משוש קריה עליזה." (ל"ב, 13)
גדעון עפרת

ציבי גבע 

עונת  המאייסטרים בגלריה באורנים
2005-2006  תשס"ו
הגלריה במכון לאמנות במכללה האקדמית אורנים פועלת בשנים האחרונות מתוך זיקה והבנה מחודשת ומחדשת של הקשר והפוטנציאל הטמון בחלל תצוגה הקשור במסגרת לימודי חוג האמנות האקדמי. קשר יחודי זה הופך את חלל הגלריה 'למעבדה דינאמית'  של תצוגה וחקר של אמנות ותרבות בישראל. הגלריה משמשת כמוקד דיאלוגי בו שותפים אמנים,חוקרים וסטודנטים לאמנות .
בעונה הנוכחית 2005-2006 - אוצר ומנחה קורס גלריה  האמן-  דוד וקשטיין – מוביל עם הסטודנטים מהמכון לאמנות פרוייקט אוצרותי המתאפיין בתערוכות יחיד המתמקדות באמנים ישראלים בכירים – המאייסטרים - שיש מאחוריהם דרך אמנותית
מוערכת ומוכחת. התערוכות בגלריה באורנים מתמקדות בעבודותיהם מהשנים האחרונות אך יחד עם זאת מעלות לדיון ולהתבוננות מחודשת את ערכי יצירתם במבט הזמן.
תערוכה מס 3 בסדרה:

משה גרשוני

 24.1.06-17.3.06
סטודנטים אוצרים: ענת יקירביץ , אליאן סאלח, אנהאר פלאח, אחלאם בסול
על התערוכה:
בתערוכה בגלריה באורנים יוצגו מספר עבודות גדולות מימדים מתוך סדרה המונה עשרה ציורים. גרשוני יוצר בעזרת הידיים כשבד הציור מונח על הרצפה. הוא יוצר מערבולת ומסה אפרוריתשחורה הנמרחת בכפות הידיים. מתוך המסה מבהיקים ומבליחים כתמים צבעוניים,שיוצרים דימויים. התוצאה הציורית היא מערבולת סמיכה הלוכדת את העין ומבקשת לעקוב אחרי החיישנים מוליכי התחושות. העיסה החומרית משנה חזות לחליפות: לעיתים היא דקה,עדינה ולעיתים היא עבה, מתפרצת וזורמת.מרקחת חומרית זו מתמירה והופכת תחת ידיו של משה גרשוני לאיכות רוחנית - מיסטית. הצופה ביצירותיו נדרש לעמוד מול חזית ציורית המנסה לגשר בינו לבין המוכחש והנסתר. 

משה גרשוני