הירוק היום ירוק מאוד

נופים בלי פלסטינים, אמונה בלי חוש הומור. אמנות מתנחלים, האם ולהיכן

"מדוע אין אמנות בימין?", שאל האמן יאיר גרבוז ברב-שיח בנושא אמנות, תעמולה ומלחמה שהתקיים בינואר 2003, והשיב: "לא משום שלמישהו יש דעה שונה משלי בנוגע לעתיד השטחים. הסיבה היא שאין שם טיפה אחת של הומור ואין שם רפלקסיביות - הפניית המבט הביקורתי פנימה. בעיני, הומור טוב, מתוקף הגדרתו, הוא הומור עצמי. ובבסיס האמנות הטובה יש ביקורת עצמית. עדר יש גם בימין וגם בשמאל, אבל בשמאל זה מלווה בביקורת ובהומור על עצם תכונת העדריות. השמאל מתעקש לשאול שאלות מסוימות אפילו אם התשובות שלו לא נכונות".
גרבוז טעה וגם צדק. בשנים האחרונות קשה לפספס את השפעת הימין בכלל, והשפעתם של אנשי הציונות הדתית וההתנחלויות בפרט, על כלל התרבות הישראלית. אנשי תקשורת ימנים משמיעים את קולם מעל במות מרכזיות, בוגרי בית-הספר מעלה משתלבים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, וגם בשדה השירה והספרות מורגשת תכונה רבה. באשר להומור ולביקורת העצמית, רבים מאנשי התרבות בני ההתנחלויות מקפידים, נוסף על ניגוח השמאל, להפנות את חיציהם גם כלפי עצמם. סרטיה של ענת צוריה הם רק דוגמה אחת לכך.
ומה בשדה האמנות הפלסטית? כזו, חרף קביעתו של גרבוז, דווקא נוצרת בהתנחלויות.
למרות מקומה השולי של אמנות חזותית בתרבות היהודית, מספרם של האמנים גדול בהרבה מכפי שישער מי שמקטלג את האמנות הישראלית בהתאם למה שמוצג בגלריות בתל-אביב. אבל גרבוז צדק בנקודה אחת: הביקורת. רובם המכריע של האמנים בני ההתנחלויות אינם משתמשים בכלי הביקורת, שהפך זה מכבר לכלי יסוד בסיסי באמנות המערבית.

אורה עוזיאל

עושים אהבה

"האמנות שנוצרת בהתנחלויות אינה מנהלת דיאלוג אמנותי עם אבטיפוס זה או אחר", אומרת ציפורה לוריא, אוצרת, יוצרת ומבקרת תושבת עפרה. "אין לאמנות זו מקורות חזותיים לשאוב מהם, ולכן ביחס לאמנות הישראלית המקובלת ניתן להתייחס אליה כאל אמנות נאיבית. אמנים רבים מבטאים בעבודותיהם אהבה עזה לארץ-ישראל ולנופיה. הם מתייחסים אל הקשר התנ"כי לארץ ואל ההיבט היהודי-ציוני. כמובן שקל לבקר את התמימות הזו, שניתן לראות בה סוג של עיוורון, אך יותר מעניין, לדעתי, לבחון מדוע נוצרת אמנות כזו - מה אומרת האהבה הזו, ולאן היא שואפת".

דבי קמפל: "בדרום-אפריקה המדיניות הברורה היתה של דיכוי. נכון שבישראל קורים דברים חמורים, ולפעמים הצבא מתנהג בצורה לא מוסרית, אבל המדיניות אינה כזו. אל תשכח שהמחסום שאני מציירת לא היה קיים לפני האינתיפאדה. הפיגועים יצרו אותו. עם זאת, קשה לי עם הבדיקות שעוברים הערבים"

עניינה של כתבה זו אינו דיון בהשקפת עולמם של המתנחלים, אלא בשאלה מדוע השקפה זו כמעט אינה באה לידי ביטוי אסתטי. כיצד - בתום ארבע שנות אינתיפאדה חדשה ולמעלה משלושים שנות התיישבות, בצל פיגועים ושכול ולקול דיבורים על פינוי והתנתקות שהופכים ממשיים יותר ויותר - מצליחים האמנים המתנחלים להמשיך לצייר תוך מה שנראה כהתעלמות מוחלטת מהמצב הקטסטרופלי? איך, לנוכח המציאות התובענית והטובענית, מצליחים אמני ההתנחלויות להמשיך לקרוא לאהבה - ומדוע הדימוי החזותי היחיד שנקשר למתנחלים הוא זה של סטיקרים ושלטי הפגנות?
רק פעם אחת, נדמה לי, הפכה הקריאה לאהבה למחאה ביקורתית. זה קרה בשנות השישים באמריקה. הסיסמה "עשו אהבה, לא מלחמה" ביטאה יותר מכל את תחושת המיאוס של בני הדור הצעיר מן הסיאוב, הצביעות, האלימות והשמרנות שאיפיינו את הדור של הוריהם. הפנייה לאהבה, אף שנמוגה במהירות במסחרה של שנות השבעים והשמונים, ביטאה חתרנות וכפירה בעקרונות המקובלים. האם גם קריאתם של המתנחלים לאהבה חתרנית? האם ניתן לפרש אותה כביקורת רדיקלית על השמאל ועל הממסד האמנותי הישראלי? "במובן מסוים כן", אומרת לוריא. "עצם סירובם של אמנים לקבל את הדוגמה השלטת בתרבות הישראלית, סירובם לשחק על-פי חוקי המשחק המקובלים, הוא סוג של קריאת תיגר. אך אם להיות כנה, אני חושבת שגם תמימות וחוסר הכרה והבנה של תהליכים ומגמות באמנות של הדורות האחרונים קשורים בכך".
רבים מהאמנים המתנחלים מתרפקים באהבה על נופי יהודה ושומרון - הצד התנ"כי של הקו הירוק. בציוריהם, כפי שניתן לשער, לא מופיעים בניינים, עמודי חשמל או שלטי חוצות. גם פלסטינים לא מופיעים בהם. אפילו כאשר יש קשר בין הדימויים המצוירים ובין קיומה של אוכלוסייה ערבית, הדימויים הללו מנותקים באופן טוטלי מההקשר הפוליטי ומהקונפליקט. ניתוק שמזכיר את דבריו של הפילוסוף הגרמני יורגן הברמס: "אפילו אמנזיה סובלת מן הכורח של אי-יכולתה לשכוח. זה מה שאנו מכנים הדחקה".
"איך הבריטים, למשל, מסתכלים עלינו כאן בירושלים?", שואלת רותי צדקא, מנהלת בית-האמנים שבירושלים. "הם חושבים שאנחנו חבורת משוגעים, כי בחרנו לגור במקום שמתפוצץ כל הזמן. ככה גם אנחנו מסתכלים על המתנחלים. כשם שאנו מפתחים מנגנוני הדחקה שיאפשרו לנו להמשיך לחיות כאן בשפיות דעת, כך גם המתנחלים. כדי להתמודד עם מצב שבו כל יציאה של ילדים בהסעה לבית-ספר עלולה להפוך לשדה קטל, הם מוכרחים למחוק את המצב מתודעתם".

קמפל: "היה רעיון להציג תערוכה משותפת שלי ושל דויד ריב, שמצייר גם הוא תמונות ממחסומים. הוא פסל את זה על הסף, בלי לראות את העבודות שלי אפילו. עצם העובדה שאני גרה באלון-שבות פוסל אותי אוטומטית מקבלת הכרה כאמנית פעילה"

דוגמה לעבודות שמתארות את נופי השטחים בלי להתייחס למציאות הפוליטית ניתן למצוא בעבודותיה של הציירת חנה נוסבוים, תושבת אלון-שבות שבגוש-עציון.
נוסבוים, שנאלצה לנטוש את כפר-עציון בילדותה, שבה אליו כמבוגרת לאחר יישובו מחדש. היא מתעדת את נופי האזור בצבעי מים, בשפה רכה ואוהבת.
התבוננותה בנוף רומנטית ומוקסמת; גם כאשר מופיע בציור קבר שיח', הוא מנותק מהקונפליקט היהודי-ערבי וממציאות הסגרים, הפיגועים והמחסומים שבאזור. יש גם דוגמאות רבות אחרות לכך; ציורי הטבע של יהודית לביא מאלון-מורה, למשל, או ציורי הנוף הדרמטיים של אורה עוזיאל, תושבת טל-מנשה שבשומרון.

"המסר שאני מנסה להעביר בציורי הוא האור", מסבירה עוזיאל, "נקודת אור, קטנה ככל שלא תהיה, היא יסוד של תקווה ואמונה. זהו הבסיס של ציורי, שמבטאים את אמונתי הדתית. כמובן שכל מה שמתחולל סביבי מעסיק אותי, אך קשה לי לומר שהיתה למצב הקשה השפעה ישירה על עבודתי".
"נניח שלא היית יודע שאורה עוזיאל גרה בטל-מנשה", שואלת רות פסדר, מנהלת הגלריה על-שם ולרי פלקס שבעפרה, "האם היית יכול לדעת אם את ציוריה צייר אדם חילוני או דתי, שמאלני או ימני?". פעמים רבות, אומרת בעצם פסדר, ההקשר הפוליטי-חברתי הוא שמכתיב לא רק את היצירה, אלא גם את הפרשנות.
ובכל זאת, אני מקשה, הציור מתאר את נופי השומרון. בדרך לכאן עברתי בשני מחסומים. באחד מהם, כמו על-פי הזמנה, עוכב אז אמבולנס פלסטיני לבדיקה בטחונית. מציאות החיים פה שונה מאשר במרכז.
"נכון, החיים שונים, אבל אני לא מתחברת לפרובוקטיביות פוליטית או אישית באמנות. באמנות אני מחפשת ריגוש ונועם, לא פרובוקציה. ראיתי בתל-אביב תערוכת עבודות שכוללות סצינות סקס רבות משתתפים. לי זה נראה כמו סתם התרסה, וזה לא מרגש או מעניין אותי".

גינתון: "מעולם לא נתקלתי באמנות שנוצרת מעבר לקו הירוק ומצדיקה כניסה למוזיאון. למתנחלים אמנם יש בתים גדולים וכסף - תנאים מצוינים ליצירה - אבל הם עסוקים בהרג ובדיכוי של האוכלוסייה הערבית"

פסדר, מנהלת חלל התצוגה היחיד מעבר לקו הירוק, ואני, כתב במקומון ירושלמי, כמו מדברים בשפה שונה. יש בינינו "דיבור בכבישים עוקפים", כמו שאמרה נעמי ברות במאמר שלה ב"ארץ אחרת". שנינו עוסקים באמנות, אך בעוד אני חותר לדיון פוליטי ומנסה לחלץ ממנה הצהרה בוטה, היא דבקה בדיבור על מבע אישי ויצירה אוטונומית. בשבילי האמנות היא ראי, בשבילה היא נתיב בריחה. היא מראה לי סדרת תצלומים מטופלים של דלתות חנויות סגורות בחברון, עבודה של איזבל וייס, ומסבירה: "אמנם אלו מראות מהאינתיפאדה, אבל פה הם הופכים לאמנות. הם מנותקים מההקשר הפוליטי שלהם, והופכים ליצירה עצמאית שמבטאת יופי".

רות פסדר (משמאל), מנהלת הגלריה על-שם ולרי פלקס שבעפרה, בחלל הגלריה

וייס עצמה כאילו ממשיכה את קו המחשבה של עוזיאל. "נתקלתי בדלתות ובגרפיטי שעליהן כשבאתי לבקר את הבן שלי, שמשרת בחברון", היא מספרת. "הרגשתי מוקסמת מן האסתטיקה שלהן, ולכן התחלתי לצלם. אני מודעת למטען הפוליטי, ויש לי ייסורי מצפון על כך שאני מתעלמת מהמצב שיוצר את הגרפיטי על הדלתות הסגורות, אבל אני מרגישה שכשהנפש אינה מסוגלת לספוג את האלימות האנושית, היא פונה לכיוונים שקטים יותר".
בניגוד לגישתן האפולוגטית של וייס ועוזיאל, הצייר נחמיה בוזובוב, שתערוכת ציוריו "מאחז" מוצגת בימים אלו בבית-האמנים (ראו מסגרת), אינו מתנצל ואינו מוטרד. "נקודת המוצא שלי היא נוף ארצנו. הביטויים הוויזואליים והפיזיים של שיבת ציון הם בלתי נפרדים מאותה מהות פנימית בקשר שבין עם ישראל לארצו. מהות שמתוארת אצל הנביאים כזיווג, כמערכת יחסים בין אהוב לאהובה. אני מרגיש שציור במאחזים מבטא קשר חזק וראשוני עם הארץ".
לא משנה מה דעותיך, מוכרחים להודות שהמצב בעייתי.
איני רואה את המצב כבעייתי. קיבלנו את הארץ מהקב"ה, והעובדה שאנחנו בכלל מציירים נובעת מעצם חזרתנו ארצה. הנוף שאני מצייר הוא הנוף שבו התרחשו סיפורי התנ"ך.

עובדות ורגש

שתי דוגמאות לאמנות שדווקא נוגעת בפוליטיקה הן עבודותיהן של מזלית חצרוני-טביב ודבי קמפל. חצרוני-טביב, אמנית תושבת קרני-שומרון, מתייחסת בעבודותיה להוויית חייה כאמנית יהודייה שגרה מעבר לקו הירוק. היא בוגרת המדרשה לאמנות בית-ברל שבכפר-סבא, והשפעת המדרשה ניכרת היטב בסגנונה. עבודותיה נעשות בטכניקות שונות של ציור, קולאז' ושילוב של טקסטים בציור. עם השנים היא גיבשה לעצמה מעין מילון של סימנים הבאים לסמל מושגים כמו בית, זהות, פחד ואמונה. בקטלוג של אחת מתערוכותיה כתב האוצר יעקב קורלנדר: "בקריאה נכונה של היצירות נגלים יופי, אהבה לבית-ישראל וחרדה קיומית, עד לזעקה המרעידה את כותלי המקום". בקטלוג אחר כתבה חצרוני-טביב עצמה: "אני חשה בגופי את הסכנה לביתי הפרטי והלאומי כאחד. סכנה זו, שאינה באה רק מצד שכנינו, אלא גם מבית, מעסיקה אותי מאוד".

וייס: "נתקלתי בדלתות ובגרפיטי שעליהן כשבאתי לבקר את הבן שלי, שמשרת בחברון. הרגשתי מוקסמת מן האסתטיקה שלהן. אני מודעת למטען הפוליטי, ויש לי ייסורי מצפון על כך שאני מתעלמת מהמצב שיוצר את הגרפיטי על הדלתות הסגורות, אבל אני מרגישה שכשהנפש אינה מסוגלת לספוג את האלימות האנושית, היא פונה לכיוונים שקטים יותר"

קמפל, ציירת ילידת דרום-אפריקה, מתגוררת באלון-שבות זה שלושים שנה. היא מציירת מחסומים. בתחילה ציירה משאיות שעצרו לבדיקות, לאחר מכן עברה לצייר את המציאות היומיומית של פלסטינים הנעצרים ונבדקים על-ידי חיילים.
"אני מנסה להעביר התרשמות מן הנוף ומן המציאות, ולא לבקר אותה. איני באה לומר כיצד יש להתנהג. חלק מתהליך הציור, בשבילי, הוא להיות בתוך הסיטואציה, ללמוד ולנסות להבין אותה. תמיד ניתן להתבונן במציאות בכמה דרכים. מוצא חן בעיני שאנשים שונים בעלי דעות שונות מבינים את הציורים שלי בדרכים שונות".

דבי קמבל, Girlcheck

התמונות של קמפל, שקטיעותן מזכירה פריים בודד מתוך סרט, מעידות על כך שאת המציאות שהיא מתעדת היא תופסת כרחבה, ככזו שלא ניתן לייצג בשלמות. האירועים המתועדים בציורים הם רק מדגם שהוא חלק ממכלול. "התמונה משקפת רק חלק קטן של העולם, אך לפעמים מהתבוננות בקטע קטן כזה ניתן ללמוד יותר מאשר ממבט רחב. חשוב לי לדייק ולהראות את מה שאני רואה, את מה שיש. אני צריכה להיות כנה עם עצמי. ככה אני מתעדת את העולם, בשילוב של עובדות ורגש".
האם את רואה דמיון בין המצב פה למה שראית בילדותך בדרום-אפריקה?
לא. בדרום-אפריקה המדיניות הברורה היתה של דיכוי. נכון שבישראל קורים דברים חמורים, ולפעמים הצבא מתנהג בצורה לא מוסרית, אבל המדיניות אינה כזו. אל תשכח שהמחסום שאני מציירת לא היה קיים לפני האינתיפאדה. הפיגועים יצרו אותו. עם זאת, קשה לי עם הבדיקות שעוברים הערבים. יש פה אפליה, וברור שהסיטואציה מאוד טעונה. אני לא מתעלמת מכך, וזה בא לידי ביטוי בציורים שלי.
המחסומים זוכים להתייחסויות רבות בשנים האחרונות. האם היה לך קשר לאמנים אחרים שעוסקים בנושא?
היה רעיון להציג תערוכה משותפת שלי ושל דויד ריב, שמצייר גם הוא תמונות ממחסומים. הוא פסל את זה על הסף, בלי לראות את העבודות שלי אפילו. עצם העובדה שאני גרה באלון-שבות פוסל אותי אוטומטית מקבלת הכרה כאמנית פעילה. במוזיאון תל-אביב, למשל, היתה השנה תערוכת נופים. למה הנופים שלי לא יכולים להיכנס לתערוכה כזו?

 מגדל שן דחלילי

לא רק אמנות המתנחלים מדחיקה את המציאות הפוליטית ומתעלמת ממנה. גם ממסד התרבות והאמנות בארץ, שמזוהה רובו ככולו עם השמאל, מבקש לבטא אך ורק את דעותיו ואמונותיו, ומתעלם מקולות אחרים. מי שינסה לנתח ולאפיין את החברה הישראלית על-פי האמנות שמוצגת בגלריות ובמוזיאונים עשוי לחשוב בטעות כי למעלה מתשעים אחוז מהישראלים הם חילונים ושמאלנים. מתבקש אמנם שגלריות שונות יחתרו לגיבוש אג'נדה זו או אחרת שתזוהה עימן, אך נראה שכמעט כל הגלריות בארץ מחזיקות באותה האג'נדה, שבאופן אירוני נחשבת נאורה ופלורליסטית. כך למשל מצהירה בגלוי טלי תמיר, לשעבר אוצרת בגלריה הקיבוץ בתל-אביב: "פסלתי תערוכה של מזלית חצרוני, שרצתה להציג עבודות שעניינן מצבם של המתנחלים. לא יכולתי להציג תערוכה שהביעה באופן מוחלט עמדה הפוכה לשלי".

עוזיאל: "אני לא מתחברת לפרובוקטיביות פוליטית או אישית באמנות. באמנות אני מחפשת ריגוש ונועם, לא פרובוקציה. ראיתי בתל-אביב תערוכת עבודות שכוללות סצינות סקס רבות משתתפים. לי זה נראה כמו סתם התרסה, וזה לא מרגש או מעניין אותי"

אפשר להבין מדוע גלריה שמגבשת לעצמה קו אמנותי אינה מעוניינת לקדם אמנות שנוגדת את הקו הזה במובהק - אך מדוע נפקד מקומם של הימנים והמתנחלים גם מתערוכות חתך, שמבקשות להציג דווקא זוויות הסתכלות שונות על נושא מסוים? "מעולם לא נתקלתי באמנות שנוצרת מעבר לקו הירוק ומצדיקה כניסה למוזיאון", אומרת אלן גינתון, אוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון תל-אביב. "למתנחלים אמנם יש בתים גדולים וכסף - תנאים מצוינים ליצירה - אבל הם עסוקים בהרג ובדיכוי של האוכלוסייה הערבית", היא קובעת בחריפות.
אצרת השנה תערוכה שמציגה מבטים שונים על הנוף באמנות הישראלית. האם בתערוכה כזו לא מתבקש להציג גם את זווית הראייה של הצד השני?
אותי יותר מעניין להציג את נקודת המבט של אמנים פלסטינים.
ומה עם אמנים מתנחלים שמציירים, למשל, מחסומים בשטחים?
השאלה אם השטחים הם חלק ממדינת ישראל היא עניין של הגדרה. האמן המתנחל היחיד שאני מכירה, למשל, גר בגילה. בכל מקרה, אין כרגע כל שיתוף פעולה בין אמנים תושבי ההתנחלויות ובין המוזיאון.
דבריה של גינתון ממחישים עד כמה מנותק ממסד האמנות בארץ מפלחים שלמים של האוכלוסייה. עד כמה נסיונם של אוצרים וגלריסטים לעקוב אחר ביטוין האמנותי של מגמות חברתיות ופוליטיות, אם קיים ניסיון כזה, לוקה בחסר.
לוריא עמדה על כך בראיון שערכה עם הצייר ברוך נחשון, שמתגורר בקריית-ארבע: "קולות פריפריאליים מציבים, לעניות דעתי, את האתגר בה"א הידיעה לשיח הפוסט-מודרני הישראלי. בלא התייחסות לקולות אלה, השיח השאפתני המתנהל במגדלי השן האקדמיים הנינוחים והמוגנים הוא מצבה דחלילית פרודית, ריקה מתוכן".

צדקא: "כשם שאנו מפתחים מנגנוני הדחקה שיאפשרו לנו להמשיך לחיות כאן בשפיות דעת, כך גם המתנחלים. כדי להתמודד עם מצב שבו כל יציאה של ילדים בהסעה לבית-ספר עלולה להפוך לשדה קטל, הם מוכרחים למחוק את המצב מתודעתם"

גורם אחר שמונע מאמנות המתנחלים לפרוץ גבולות אמנותיים ולחדור לשדה המרכזי הוא שוליות התחום בהתנחלויות והעדרם של מקומות הכשרה. כיום ישנם רק שני בתי-ספר גבוהים לאמנות שפונים למגזר הדתי: מכללת אמונה בעיר ומכללת תלפיות בתל-אביב. שניהם מיועדים לתלמידות בלבד. כנס ארצי של מורים לאמנות במגזר הממלכתי-דתי, שנערך השבוע במרכז מורשת בגין, הבהיר שלמרות המהפכה הפמיניסטית שעובר הציבור הדתי-לאומי בשנים האחרונות, תחום האמנות נמצא עדיין בידיים נשיות בלבד. לוריא: "השינויים הגדולים בחברה הדתית מונעים עדיין על-ידי גברים. תראה את יוסי סידר ואת הקולנוע בשנים האחרונות, תראה את פעילותה של קבוצת משיב-הרוח בתחום השירה. אלו מהפכות שיצרו גברים. אמנות פלסטית עדיין נתפסת בקרב מתנחלים רבים כבילוי לשעות הפנאי, כחוג לילדים או כענף של ריפוי בעיסוק. אנחנו מחכים לאמן בן-דמותו של אורי צבי גרינברג שירים את הכפפה ויצעק בקול גדול. אנו זקוקים לאמנות שאינה תרפיה, אינה קישוט ואינה פעילות מזדמנת, כי אם שליחות". 
 
הכתבה פורסמה לראשונה ב"כל העיר"