"שימורים" – תערוכה קבוצתית בנושא "זמן"

הודעה לעיתונות:

אירוע פתיחה >> יום ה', 23.12.04 בשעה 21:00 ב"סלונה" לאונג'-בר.
בערב הפתיחה שחקנים קוראים שירה עברית בנושא "זמן".

אמנים מציגים >> שרון ב. ה, מיטל כץ-מינרבו, קרן שפילשר, אדם שר, סשה פרבר, רנה רזניקוב-רוזנטל, יעל עומר, Jewboy, נתן דביר.
שחקנים קוראים שירה >> יואב ברתל, אוהד קנולר, אורן שקדי, ריקי בליך, אורית נחמיאס, עודד סמו, אסף קורמן, תמי אשל/כרמון, אוהד בן אבי ועפר עין-גל.

נתן דביר

מתוך הטקסט לתערוכה: רקפת וינר עומר
"העתיד קודם לעבר" – ז'אן פול סארטר / "העתיד כבר כאן" – פרסומת של הונדה לסיוויק היברידית

”פרדריק ג'יימסון טוען ב"פוסט מודרניזם, ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר", כי האדם הפוסט מודרני אינו עסוק יותר בזמן. דעיכת הרגש של ה"אדם" היא אף דעיכה של עיסוקו של המודרני בזמן. לשיטתו של ג'יימסון, חיי היום-יום, חוויותינו הנפשיות והתרבות שלנו נשלטים כיום יותר על-ידי קטגוריות של מרחב ופחות על-ידי קטגוריות של זמן.
מה קורה אם כן לזמן כשנמצאים בתנועה במרחב? מה קורה לייצוג הזמן של אמנים החיים כאן ותודעתם שייכת לעידן של תנועה החופשית במרחב? כיצד יכול הזמן החולף להיות מיוצג עבור אמנים צעירים שעובדים כאן, חלקם נולדו בארצות אחרות ורובם צמחו מתחומי מדיה, עיצוב ותחומים קרובים, שדות בהם הם ממשיכים לפעול? מה קורה ל"זמן" כשהלוקליות אינה מובנת מאליה, לעתים מתערערת?

רנה רזניקוב-רוזנטל

בתערוכה "שימורים" מציגים תשעה אמנים צעירים עבודות הקשורות לתפישתם ומחשבותיהם על זמן. אני מציעה להביט בתערוכה תוך התבוננות במה אנחנו חושבים על זמן, ואיך רואים אותו אמנים שחיים ועובדים כאן.

שרון ב. ה מציגה בתערוכה "דיוקנאות": צילום מעובד ומודפס על עץ של דמויות של אנשים צעירים בעלי מראה קלאסי ובינלאומי. לדמויות שצילמה היא הסירה את העיניים והשתילה עיניים אחרות, מדיוקנאות מצוירים שנמצאו בחפירות במצריים הרומית. כך נוצרת חוויית אימה של גלגול בזמן, שהיא חוויית אימה של סרט פופולארי. היפוך הזמנים, המסע בזמן על-ידי השתלת העיניים, מפרקת ומערערת את המעמד הזה של היות האדם אינדוודואל חד-פעמי הראוי להנצחה שתשמור על הזיכרון שלו מפגעי הזמן.

מיטל כץ-מינרבו מציגה שני ציורים בסגנון שטוח, גרפי-לאקוני, עם צבעוניות עם חוקיות שרירותית, חלבית, ואסתטיקה מאופקת, אפילו מעט סוריאליסטית. באחד הציורים דמות תינוק שמינרבו מכנה אותה ה"נוסע". הדמות ערה: משחקת לעצמה בתוך עריסה במטוס. אפשר להבין פתאום, בהשאלה, כמה אין לסובייקט, לאדם, שליטה על הזמן ואפילו לא שום הבנה ותפישה שלו. עבור ה"נוסע" המצויר כאן, העריסה היא העולם הקבוע. הזמן בלתי נתפש. הוא לא יכול להבין את העובדה שכל עולמו הוא עריסה במטוס, באוויר.

קרן שפילשר, אמנית ישראלית צעירה שנכנסה במהירות לגנאולוגיה של הציור הישראלי, מציגה בתערוכה שני ציורים. זמן החלום והפנטזיה ששפילשר מציגה בשני הציורים, הוא מצד אחד ב"רוח הזמן" של הסובייקט המת, שכל תודעתו ציטוטים מתוכניות טלוויזיה גרועות, ומן הצד השני לא נכנע לזה לחלוטין ועל-ידי עשייה ידנית אובססיבית ועיסוק בתכנים אישיים, מייצר דמות אנושית עם מידה לא מעטה של זיקה לוקלית. מישהי שאפשר בקלות להאמין שהיא מרשה לעצמה לבהות ולפנטז.


אדם שר מציג ציור שמתעד ב"סנפ שוט" ילדה המשחקת במייבש שיער, ולידו צילום רדי מייד של אותה ילדה. בפריים אחד תופס שר רגע שבו הילדה מיישירה מבט, ומקפיא אותו – ואז, בפריים נוסף ומעט שונה, הוא מותח את הרגע הזה עוד במעט על ידי ציור מחדש של אותה הילדה.
העבודה מובילה מחדש אל התובנה כי זמן שעבר – אין להשיבו. הזמן הפיזי הוא בלתי הפיך – המבוגרים לא יוכלו לחזור אל ילדותם. אלא שהאנושות מתקשה לאמץ את התובנה הזו. הקטנים, המיוצגים על ידי הילדה המשחקת בפן, תמיד רוצים להיות גדולים (והם יהיו).הגדולים, לעומתם, רוצים להיות צעירים יותר (אך לא יהיו, גם אם ימשיכו לעטות על עצמם אביזרים ילדותיים).


סשה פרבר מציג בתערוכה חיקוי מושלם של קבוצת זרדים, עשויים פלסטיק ואגודים בגומייה. לפי פרבר, פלסטיק הוא חומר עמיד ביותר, המאפשר חיקוי מושלם כמעט של הטבעי והמתכלה, שיוכל להחזיק מעמד לזמן ארוך, הרבה יותר מהמקור. יש כאן ניסיון לשמר ולהאריך את חייו של ה"טבעי" על-ידי האמנות, שחושף את האבסורד שבשאיפה של האמנות לחיי נצח בעידן של אינפורמציה עודפת וגירויים מיידים ומרובים.

רנה רזניקוב-רוזנטל, מציגה צילומים משפחתיים "מטופלים" ומוצגים בקופסאות אור: עבודות שנקראות "שקרים שסיפרתי". בעבודות תמונות אישיות ותמונות אנשים קרובים, על פניהם הוסיפה רוזנטל "מסכה". את משפטו של סארטר, כי העתיד קדם לעבר, ניתן להבין בהקשר של אינטרפרטציה: האם איננו קוראים ומפרשים את העבר רק לאור העתיד או ההווה, ובכך העתיד קודם לעבר ומופיע לפניו? האם יש "סיפור" אחד אפשרי לכל אחד ולכל דבר? העבודות של רוזנטל מזמינות למחשבה כמה השקר וההמצאה מחיים את הזמן שעבר וחלף ואת הזיכרון שלו, הרבה יותר מאמיתות בנאליות שנשכחו.


יעל עומר מציגה ב"בוקסות" סדרה של עבודות קולאג' עמוסות, שיוצגו כמעין "שלטים מוארים". כל שלט-קולאג' כזה הוא התייחסות אישית לביטוי המכיל את המילה זמן, הבנויה מפסיפס של אמיתות פרטיות וכלליות – הן ויזואליות והן טקסטואליות. העבודות מוצגות כמעין שלטים וגרמו לי למחשבה אסוציאטיבית על שלטי חוצות קטנטנים שיש בהם אמירות אישיות ו"לחשושים" על המילה זמן.


Jewboy מציג כאן עבודות שעשויות על-פי לוגיקה של עניין ארכיוני של תיעוד עצמי. Jewboy מתאר תהליך עבודה יום-יומי של כעשר שנים, המתויק ומסווג במחשב שלו לפי תאריכים. כאן הוא מציג עבודה שבנויה מפילוח שרירותי של החומר הארכיוני שנאסף, כשהוא מעלה חומר מכל שנה באותו תאריך, ויוצר מכל החומר הזה עבודה אחת.


נתן דביר מפלח אף הוא יום מסוים, שרירותי מבחינתו, במציאות הישראלית. בשעה עשר בבוקר צילם פלשתינאים מנסים לעבור במחסום לכיוון הר הבית לתפילות הרמדאן של יום שישי. משתים-עשרה, מרחק שעתיים משם, צילם בתל אביב במצעד האהבה. דביר מציג את התמונות משני האירועים בצמדים. נוצרת מהחיבורים ומצורת הצילום של דביר "החפצה" של האירועים, המחזירה אותנו לבנאליות של כאן ועכשיו: איך נראים טקסי ה"אהבה" בתרבות שלנו, מה קורה באותו הזמן במרחק שעתיים בלבד."

מיטל כץ-מינרבו